התכנסות השבטים בחברון מבטאת רגע נדיר של אחדות לאומית, שבו ההנהגה הצבאית והעם כולו שותפים למטרה אחת של המלכת דוד. הלוחמים המגיעים הם אַנְשֵׁי מִלְחָמָה עֹדְרֵי מַעֲרָכָה, כלומר אנשי צבא המיומנים בעריכת שורות הקרב [מצודת ציון, שטיינזלץ]. הם באים בְּלֵבָב שָׁלֵם; בניגוד לחיילים רכי לבב שבעת מלחמה דעתם חלוקה אם להילחם או לסגת, לוחמים אלו הגיעו בהחלטיות ובנחישות מלאה [מצודת דוד]. הגעת צבא כה גדול דרשה היערכות עצומה, אך לא חסרו להם אכילה ושתייה, שכן אחיהם דאגו להכין עבורם את כל המזון הנדרש מראש [רש"י].
האחדות הלאומית מקיפה גם את כָּל־שֵׁרִית יִשְׂרָאֵל. המילה שֵׁרִית נכתבה בכתיב חסר, ללא האות אל"ף. בעוד שחלק מהפרשנים מסבירים זאת כתופעה דקדוקית שבה האות נופלת מהמילה "שארית" [רד"ק, מצודת ציון], יש המזהים בכך רמז לכך שכמעט ולא נותרה שארית בבית, שכן רוב העם עלה לחברון מתוך שמחה [מנחת שי בשם רש"י]. עם זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה היא לאותם אנשים שנשארו בארצם ולא יכלו להגיע פיזית למעמד ההכתרה [מצודת דוד, מלבי"ם]. על אף ריחוקם, הנציגים שבאו לחברון ביטאו את הרצון הלאומי הכללי של העם כולו [שטיינזלץ]. כך התאחד העם בלֵב אֶחָד, מתוך כנות מוחלטת, ללא מרמה וללא מניעים נסתרים [מצודת דוד].