המוני העם התארגנו להבאת צידה ומשאבים לקראת חגיגה לאומית גדולה. תנועת המזון החלה מאלו המוגדרים הקרובים אליהם, כלומר השבטים הסמוכים לאנשי חברון [מצודת דוד] או לאנשי דוד [ביאור שטיינזלץ]. משם התרחבה ההתגייסות עד יששכר וזבולון ונפתלי. בעוד שיש מי שרואה בשבטים אלו את הרחוקים יותר [ביאור שטיינזלץ], יש המפרשים כי למרות שנחלתם שכנה בקצה גבול ארץ ישראל, הם עדיין נחשבו קרובים יחסית לשבטים שמעבר לירדן [מצודת דוד].
המשא הרב הובל על גבי בהמות משא מגוונות, בהן חמורים, גמלים, פרדים, שהם הכלאה של סוס וחמור [מצודת ציון], ואף הועמס על גבי הבקר [מצודת דוד].
הצידה עצמה כללה שפע רב: מאכל קמח, דהיינו מיני מאכלים העשויים מקמח [מצודת דוד], כאשר מילים אלו עומדות בפני עצמן ואינן בסמיכות אחת לשנייה [מנחת שי]; דבלים, שהן תאנים מיובשות הדרוסות יחד לגוף אחד; וצמוקים, שהם ענבים מיובשים [מצודת ציון], מילה המופיעה בחלק מהמסורות בכתיב מלא עם האות ו' [מנחת שי]. בנוסף הובאו יין, שמן, בקר וצאן לרוב.
הסיבה לשפע העצום ולמשתה הגדול מוסברת במילים כי שמחה בישראל. הפרשנים מסכימים כי שמחה זו נבעה מהמלכתו של מלך משכיל ומוצלח, ולכבוד מאורע זה התקבצו כולם לחגוג יחד.