התעצמות כוחו של דוד מתוארת כאן כסיכום וכסיום לרשימת הגיבורים והאנשים שהצטרפו אליו וסייעו לו בטרם היותו מלך [ביאור שטיינזלץ]. במקום להמשיך ולפרט את שמותיהם של כל הבאים, הכתוב מסכם את התופעה כולה ומציין כי לְעֶת יוֹם בְּיוֹם יָבֹאוּ עַל דָּוִיד לְעָזְרוֹ – אנשים הגיעו אליו באופן תמידי, מדי יום ביומו [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. נהירה רציפה זו של תומכים משאר השבטים אל מחנותיו של דוד, החלה מאותה עת שבה שב לארץ יהודה והומלך, והיא משקפת את המציאות ההיסטורית שבה דוד הלך והתחזק בעוד שבית שאול הלך ודל [מלבי"ם].
זרימת התומכים הבלתי פוסקת הביאה לכך שהצבא תפח עַד לְמַחֲנֶה גָדוֹל כְּמַחֲנֵה אֱלֹהִים. הפרשנים מציגים שתי דרכים עיקריות להבנת דימוי זה:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בביטוי לשוני שנועד להעצים ולהדגיש גודל עצום. דרכו של המקרא לסמוך מילים לשם ה', כאשר ברצונו לתאר דבר מה גדול במיוחד, בדומה לביטויים כמו "עיר גדולה לאלהים" או "כהררי אל". לפיכך, הכוונה היא למחנה חיילים רב וגדול מאוד [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, רש"י].
מנגד, ישנה תפיסה הרואה בביטוי משמעות עמוקה יותר של השגחה עליונה. לפי גישה זו, מחנהו של דוד לא היה אמור לגדול לממדים כאלה בדרך הטבע, אלא הדבר קרה בעצת ה' ומכוחו. משום כך הוא נקרא "מחנה אלהים" של ממש, בדומה למחנה המלאכים שפגש יעקב אבינו [רש"י].