לוחמים בעלי מיומנות צבאית יוצאת דופן ונאמנות פוליטית מפתיעה בחרו לעזוב את מחנה המלך ולהצטרף אל דוד. לוחמים אלו מתוארים כנֹשְׁקֵי קֶשֶׁת, כלומר אנשים חמושים ומצוידים אשר הקשת הייתה כלי הנשק המרכזי שלהם.
ייחודם בשדה הקרב בא לידי ביטוי בהיותם מַיְמִינִים וּמַשְׂמִאלִים (מילה הנכתבת באל"ף נחה). הפרשנים מסכימים כי לוחמים אלו שלטו בשתי ידיהם והיו מסוגלים לירות ולהילחם בימין ובשמאל באותה רמת מיומנות, דבר שהעניק להם יתרון צבאי עצום. תכונה זו אינה מקרית; שבט בנימין היה ידוע באנשיו איטרי יד הימין, וייתכן כי מדובר היה בתכונה תורשתית בשבט [מלבי"ם, שטיינזלץ]. מאחר שאנשים שמאליים נאלצים לעיתים קרובות להסתגל ולהשתמש גם בידם הימנית בשל תנאי הסביבה, הם מפתחים שליטה מלאה בשתי הידיים.
הם הפגינו את כישוריהם בָּאֲבָנִים וּבַחִצִּים בַּקָּשֶׁת. בעוד שיריית חיצים מקשת היא פעולה שגרתית, הפרשנים מבארים כי לוחמים אלו ידעו לירות גם אבנים בעזרת הקשת. כדי לבצע זאת, הם היו מניחים את האבן ישירות על יתר הקשת ויורים אותה לעבר האויב [רש"י].
ההיבט המפתיע ביותר לגבי קבוצה זו הוא מוצאם: מֵאֲחֵי שָׁאוּל מִבִּנְיָמִן. הם מכונים "אחיו" של שאול משום שכולם בני שבט אחד שיצאו מאב משותף, בנימין, ונחשבו לקרובי משפחתו של המלך. ציון עובדה זו נועד להדגיש את כבודו וגדולתו של דוד, שכן הכתוב מלמד שאפילו בני שבטו וקרוביו של המלך שאול בחרו לערוק, לבוא אל דוד ולעזור לו עוד בימי חייו של שאול.