מעבר השלטון מבית שאול לדוד לווה בשינוי נאמנויות מורכב, במיוחד בקרב שבטו של המלך הראשון. בני שבט בנימין מכונים בפסוק אֲחֵי שָׁאוּל, משום שהיו בני השבט שלו [רלב"ג] או קרובי משפחתו ממש [מצודת דוד].
הכתוב מציין כי משבט זה הגיעו שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים איש בלבד. מספר קטן זה ביחס לשאר השבטים אינו אמור לעורר פליאה, שכן הסיבה לכך נעוצה בנאמנותם הקודמת [רש"י]. המילה מַרְבִּיתָם מציינת את מרבית האנשים [מצודת ציון], והכתוב מדגיש כי וְעַד הֵנָּה, כלומר עד מותם של שר הצבא אבנר בן נר ואיש בושת בן שאול, רוב אנשי השבט נותרו נאמנים לבית שאול כדי לשמר את המלוכה בידיהם, ורק מעטים חברו אל דוד עוד קודם לכן בימי נדודיו בצקלג [רד"ק, מצודת דוד].
הפרשנים מוסיפים כי בני השבט לא היו רק תומכים שקטים, אלא היו שֹׁמְרִים מִשְׁמֶרֶת בֵּית שָׁאוּל – הם שירתו בפועל כשומרי ראשו של המלך, כשומרי ארמונו וכנאמניו הקרובים ביותר [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, ייחודם של אותם שלושת אלפים איש טמון בכך שעל אף שעד לאותו זמן הם היו ממונים על שמירת מלכות שאול, הם בחרו כעת לחצות את הקווים, לעבור למחנה דוד בחברון, ולבוא מרצונם כדי להמליך אותו עליהם [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].