קבוצת לוחמי עילית משבט גד, ששכן בעבר הירדן, בחרה לעזוב את מקומה ולהצטרף אל דוד, אף על פי שלא היה להם עניין אישי ישיר במלחמות אלו. באותה תקופה, מחנהו של דוד היה מורכב מאנשים בודדים שהתלקטו ממקומות שונים, חלקם הרפתקנים וחלקם נמלטו מחובות או מאיומים [ביאור שטיינזלץ].
התגייסותם מתוארת במילה נִבְדְּלוּ, המלמדת כי הם פרשו ממחנהו של שאול המלך [מצודת דוד], או שעזבו את תפקידם כשרי צבא [מלבי"ם], כדי לחבור לדוד. מבחינה כרונולוגית, לוחמים אלו הגיעו עוד לפני אנשי שבט בנימין שהוזכרו קודם לכן [מלבי"ם], וכל זאת בתקופה שקדמה למעברו של דוד לצקלג [רלב"ג]. הם הגיעו אליו לַמְצַד מִדְבָּרָה, כלומר למצודות המסתור שבהן התחבא מפני שאול, באזור מדבר מעון ועין גדי [רש"י, רלב"ג, מלבי"ם].
הלוחמים מתוארים כאַנְשֵׁי צָבָא, לוחמים מיומנים שאומנו לקרבות פנים אל פנים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הם היו עֹרְכֵי צִנָּה וָרֹמַח, מומחים בלחימה עם מגן גדול וחנית ארוכה וכבדה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. המדקדקים מציינים כי בספרים הישנים והמדויקים מופיעה המילה "ורמח", ויש לדחות גרסאות משובשות ומאוחרות שבהן נדפס בטעות "ומגן" [מנחת שי].
הכתוב משתמש בדימויים עזים מעולם החי כדי לתאר את הופעתם ויכולותיהם. נאמר עליהם כי וּפְנֵי אַרְיֵה פְּנֵיהֶם, כלומר מראה פניהם היה מאיים ומפחיד כאריה [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לצד החזות המאיימת והנשק הכבד, הם היו קלי רגליים וְכִצְבָאיִם, ממהרים ורצים במהירות על ההרים, בדומה לצבי הנמלט מפני הצייד [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].