שמואל א, פרק א׳, פסוק ט״ו

חנה דוחה את האשמתו של עלי הכהן בהכחשה מכובדת ואומרת לֹא אֲדֹנִי, כלומר אתה אדוני אך טועה בי, ויש הרואים בכך תוכחה על עצם החשד השגוי. היא מעידה על עצמה כי אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי, אישה המלאה בצרות ובמרירות נפש, מצב המנוגד לשמחת השכרות, או לחלופין מבהירה שאינה כעסנית ואינה שיכורה. היא מדגישה כי וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי, לא יין חדש ולא משקה משכר ישן, אלא באה להתפלל מתוך דעת צלולה לחלוטין. תפילתה החרישית נבעה מכך שוָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי ה׳, שכן כאשר אדם מביע את מלוא צערו ורצונותיו ישירות אל ה', אין לו כל צורך להרים את קולו כדי שאחרים ישמעו.