שמואל א, פרק א׳, פסוק כ״ד

מיד לאחר שחנה סיימה להיניק את בנה, היא העלתה אותו למשכן בשילה כַּאֲשֶׁר גְּמָלַתּוּ, מבלי להמתין שיתחזק. לרגל המאורע הביאה המשפחה בשמחה בְּפָרִים שְׁלֹשָׁה לקורבנות ולסעודה, יחד עם וְאֵיפָה אַחַת קֶמַח, שהיא מידת נפח השווה לשלוש סאים, וְנֵבֶל יָיִן, שהוא כלי חרס או נאד עור לנוזלים. הכתוב מדגיש כי וְהַנַּעַר נָעַר, כלומר שמואל היה עדיין ילד רך שבלט בסביבת המבוגרים, אך יש המפרשים מילים אלו כעדות לבגרותו השכלית ולהיותו משרת בקודש. בגרות זו התבטאה בכך שהילד הורה הלכה בפני עלי הכהן וכמעט נענש, עד שחנה זעקה והבהירה כי הילד שנולד בזכות תפילתה שייך לה', ורק בסמכותה הבלעדית להקדישו.