ההחלטה להישאר בבית בשנה זו קוטעת את שגרת העלייה השנתית של המשפחה למשכן, ומאירה את מסירותה של אם לבנה יחידה. לאחר שזכתה סוף סוף לפרי בטן, בוחרת חנה לעכב את עלייתה להודות לה' עד לרגע שבו תוכל לקיים את נדרה במלואו ולמסור את בנה לעבודת הקודש.
אף על פי שבאופן רגיל הייתה חנה נוהגת לעלות בעצמה כדי להביא את קורבנה [מלבי"ם], הפעם היא נמנעה מכך. הפרשנים מסבירים כי חנה ראתה שבנה רך ועדין, וחששה שמא תלאות הדרך יפגעו בבריאותו [רד"ק, אברבנאל]. מעבר לדאגה הפיזית, חנה הבינה את מהות נדרה כך שבפעם הראשונה שבה הנער ייראה לפני ה', הוא יצטרך להישאר שם לתמיד ולא לשוב עוד לביתו [מלבי"ם]. משום כך, העדיפה להשאירו בבית בינתיים כדי להשתעשע עמו ולגדלו מעט בטרם תמסור אותו [ביאור שטיינזלץ].
חנה מצהירה שתמתין עַד יִגָּמֵל הנער. משמעות המילה היא סיום תקופת ההנקה, כאשר התינוק יכול לעבור לאכול מאכלים רגילים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שתקופה זו אורכת כעשרים וארבעה חודשים. עם זאת, יש המדקדקים בלשונה של חנה, שבחרה להשתמש בפועל סביל, ומסבירים שכוונתה הייתה להמתין עד שהנער ייגמל מעצמו באופן טבעי. תהליך זה עשוי לקחת זמן רב יותר מהרגיל, וחנה קיוותה לכך מתוך רחמנותה על בנה הרך [אלשיך].
לאחר מכן היא מבטיחה להביאו למשכן, ושם וְיָשַׁב שָׁם עַד עוֹלָם. בעוד שיש המפרשים ביטוי זה כהישארות במשכן לכל ימי חייו [רד"ק], או למשך כל ימי חייו של עלי הכהן כדי לשמשו [מצודת דוד], מסורת פרשנית בולטת קושרת את המילה עולם להלכות עבודת הלויים. על פי חוקי התורה, עולמו של לוי, כלומר תקופת שירותו הפעילה, מסתיים בתום חמישים שנה. מתוך כך מחשבים הפרשנים כי שמואל חי בדיוק חמישים ושתיים שנים: שנתיים של יניקה בבית אמו, ועוד חמישים שנות עבודה בקודש [רש"י, רד"ק, אברבנאל].