לאחר רגעי השיא הרוחניים במשכן שילה, המשפחה מתארגנת לחזרה לשגרת חייה, מסע שמוביל להתגשמות הברכה. הפרידה מהקודש נעשית מתוך סדר ומשמעות, כאשר וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיִּשְׁתַּחֲווּ. רוב הפרשנים מסבירים כי ההשתחוויה הנוספת נועדה לשם פרידה רשמית מהמקדש ומה', שכן על פי ההלכה אדם שלן במקום קדוש צריך ליטול רשות ולהיפטר שנית בבוקר. עם זאת, יש הרואים בהשתחוויה זו ביטוי של אמונה עמוקה וביטחון בה', מתוך הודיה מראש על כך שתפילתם נשמעה [מלבי"ם]. מבחינה מסורתית, המילה וַיַּשְׁכִּמוּ נכתבת כאן בכתיב חסר ללא האות יו"ד, תופעה נדירה המופיעה פעמים בודדות בלבד במקרא [מנחת שי].
עם סיום התפילה, וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתָם הָרָמָתָה. הציון המדויק של החזרה לביתם רומז לכך שהם הלכו במיוחד לביתה של חנה ברמה, ולא לביתה של האישה השנייה, פנינה [אברבנאל]. שם, בסביבה הביתית והפרטית, וַיֵּדַע אלקנה את חנה, מונח המבטא קיום יחסי אישות [מצודת ציון, שטיינזלץ]. מתוך סמיכות האירועים בפסוק, לומדים כי אדם הנמצא בדרכים ומתארח כאכסנאי מנוע מלקיים יחסי אישות, ולכן הדבר התרחש רק לאחר ששבו אל ביתם [רש"י].
התוצאה של חיבור זה מובאת במילים וַיִּזְכְּרֶהָ יְהֹוָה. זיכרון זה משמעותו שה' שמר את דמעותיה של חנה, ותפילתה עלתה לפניו לטובה [מצודת דוד, אברבנאל]. השימוש בשם ה' המפורש בפסוק אינו מקרי, אלא בא ללמד שכאשר ה' מחליט להיטיב עם האדם, הוא פועל לבדו מתוך חסד מוחלט, ואינו נזקק להתייעץ עם בית דינו של מעלה [אלשיך].