במועדי השנה נהגו ישראל לעלות למשכן, להקריב קרבנות ולחגוג בחיק המשפחה, ומנהג זה עומד בבסיס התנהלותו של אלקנה. הביטוי וַיְהִי הַיּוֹם מכוון לאחד מימי החגים, והגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר ביום מועד שבו נהגו להביא קרבנות, כאשר יש המציינים כי מדובר ספציפית בחג השבועות [רד"ק].
באותו יום, וַיִּזְבַּח אֶלְקָנָה זבחי שלמים. בחירת קרבן זה אינה מקרית; קרבן שלמים מובא בשעת שמחה, ומכיוון שחובת השמחה בחג מתקיימת באכילת בשר, חילק אלקנה את בשר הקרבן לבני משפחתו [מלבי"ם, אהבת יהונתן, שטיינזלץ]. מתוך זבח זה הוא חילק מָנוֹת – כלומר, מתנות וחלקים מבשר הקרבן [מצודת ציון].
הפסוק מתאר את החלוקה: וְנָתַן לִפְנִנָּה אִשְׁתּוֹ וּלְכָל בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ מָנוֹת. הפרשנים עומדים על כך שהכתוב משתמש בפועל בעבר "וְנָתַן" ביחס לפנינה, בעוד שביחס לחנה (בפסוק הבא) נכתב "יִתֵּן" בלשון עתיד. הבדל זה משקף את יחסו השונה של אלקנה לשתי נשיו. הנתינה לפנינה ולילדיה נעשתה מתוך תחושת חובה ומשא, כמי שמבקש לסיים את חובתו כלפי אם ילדיו. לעומת זאת, הנתינה לחנה נבעה מאהבה עצומה לעצם אישיותה, מתוך חשק ורצון להמשיך ולהעניק לה שוב ושוב [חומת אנך].
סביב חלוקת המנות התפתחה דינמיקה משפחתית מורכבת. יש המפרשים כי אלקנה נהג לערוך גורל בין בני הבית על חלוקת המנות, כאשר הוא דאג שמנה אחת תהיה גדולה וכפולה. בזכות צדקותו, הגורל היה נופל תמיד על חנה, מה שעורר את כעסה של פנינה, שסברה כי עריכת גורל כזה בין בני הבית אסורה מבחינה הלכתית ודומה להימור [צוארי שלל]. במקביל, פנינה נהגה להכעיס את חנה ולהזכיר לה את עקרותה, למשל על ידי הדגשת הטיפול בילדיה שלה. עם זאת, יש המסבירים שכוונתה של פנינה הייתה טהורה – היא ביקשה לצער את חנה כדי לעורר אותה להתפלל לה' מעומק הלב שתזכה לזרע [צאינה וראינה].
עקרותה של חנה לא נבעה מפגם טבעי, ובוודאי שלא מכך שאלקנה השקה אותה בכוס עקרין כדי למנוע היריון ולשמור על יופייה, אלא משום שה' מתאווה לתפילתן של צדקניות. אלקנה, שהבין כי עקרותה נובעת מהשגחה אלוהית ומעידה על צדקותה, אהב אותה דווקא בשל כך [אהבת יהונתן]. לכן, הוא ניסה לנחם אותה בטענה שאין לה סיבה לבכות על ביטול מצוות פרייה ורבייה, שכן אישה אינה מצווה בכך הלכתית. הוא הבטיח לה שיהיה לה למשענת ולתמיכה לעת זקנה, והוסיף כי זכות לימוד התורה שלו, שבה היא שותפה כעזר כנגדו, שקולה ויקרה יותר מעשרה בנים [צוארי שלל, צאינה וראינה].