מנהגו הרוחני של אדם מסור בתקופה של רפיון דתי לאומי משתקף מבעד לשגרה משפחתית קבועה. עלייתו למשכן בשילה משמשת רקע למערכת היחסים המורכבת בביתו, ומציבה מראה מול הנהגת הכהונה באותם ימים.
הפועל וְעָלָה מבטא פעולה מתמשכת של הווה, ומעיד על מנהג קבוע ובלתי פוסק [רש"י, מצודת דוד]. באשר למועד העלייה המדויק, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהביטוי מִיָּמִים יָמִימָה משמעו אחת לשנה, אף שיש הסבורים כי מדובר בעלייה ממועד למועד בשלוש הרגלים [רד"ק, רלב"ג, אברבנאל]. אלקנה נהג לעלות עם כל בני ביתו, כולל הנשים והילדים שהיו פטורים מכך על פי הדין, כדי לחנכם באמונה ומתוך תפיסה ששמחה שלמה מתקיימת רק בחיק המשפחה [רלב"ג, אברבנאל].
באותה תקופה טרם נבנתה ירושלים [צאינה וראינה], והמשכן בשילה שימש בעיקר כמוקד עלייה מקומי לאנשי הסביבה ולא כמרכז לאומי [ביאור שטיינזלץ]. אולם אלקנה בלט בצדקותו; הוא לא הסתפק בעלייה פרטית, אלא נהג בכל שנה ללכת בדרך אחרת כדי לעורר, לזרז ולהשפיע על ציבורים נוספים להצטרף אליו למסע [רש"י, רד"ק, אברבנאל].
מטרת העלייה מתוארת במילים לְהִשְׁתַּחֲוֹת וְלִזְבֹּחַ. הקדמת ההשתחוויה לתפילה מעוררת דיון בקרב הפרשנים אודות היחס שבין התפילה להקרבת הקרבנות. יש הרואים בהם ערכים שקולים, אך אחרים קובעים כי התפילה חביבה וגדולה יותר מן הקרבן, שכן היא תדירה וניתנת לקיום בכל עת, לעומת הקרבן שמוגבל לזמן מסוים ביום [רד"ק, נחל שורק, חומת אנך]. פנייתו של אלקנה לַה' צְבָאוֹת רומזת לתפילתה העתידית של חנה, שתפנה אל בורא כל הצבאות בבקשה שייוולד לה בן אחד מתוך כלל הבריאה [מלבי"ם]. דווקא בשילה, מקום השראת השכינה ובית התפילה, מצאה פנינה לנכון להכעיס את חנה, מתוך כוונה טהורה לעורר אותה לזעוק ולהתפלל מעומק הלב כדי שתזכה לפרי בטן [אלשיך].
סיומו של הפסוק מזכיר כי וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי... כֹּהֲנִים. מאחר שעלי הכהן הגדול היה זקן, בניו שימשו כסגניו וניהלו את המשכן בפועל [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. אזכורם כאן נועד להטעים את הרקע למעשיהם הפסולים העתידיים בענייני הקרבנות [רד"ק]. מעשיהם הרעים של בני עלי הרחיקו את העם מהמשכן, ועובדה זו מעצימה את שבחו של אלקנה שהתמיד בעלייתו חרף המצב [מלבי"ם].
התנהגותם של בני עלי אף מסבירה מדוע אלקנה בחר לעלות רק פעם אחת בשנה; הוא פשוט לא יכול היה לשאת את מראה מעשיהם המקולקלים שלוש פעמים בשנה [אלשיך]. גישה נוספת מסבירה כי מכיוון שבני עלי לא היו ראויים לנס של התרחבות המקום בעזרה, נוצר דוחק רב בשלוש הרגלים, ולכן העדיף אלקנה לעלות דווקא בראש השנה, זמן שבו העזרה לא הייתה צפופה. כבן לשבט לוי חסר נחלה, הוא ממילא היה פטור ממצוות העלייה לרגל, ועלייתו השנתית נועדה רק כדי לשרת בקודש ולהחזיק בזהותו כלוי, מבלי להזדקק למתנות הכהונה והמעשרות שבני עלי נהגו לדרוש בזרוע [אהבת יהונתן].