תשובתה של חנה להאשמתו של עלי הכהן מהווה מופת של הגנה עצמית נחרצת אך מכובדת. בדבריה, היא מפריכה את החשד שהוטל בה, מסבירה את מצבה הרגשי העמוק, ומבארת את מהותה של תפילתה החרישית.
בפתיחת דבריה, לֹא אֲדֹנִי, חלוקים המפרשים באשר לכוונתה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שזהו ביטוי של כבוד והכחשה עדינה, כלומר: אתה אדוני, אך אתה טועה בי ואין הדבר כפי שחשבת. לעומת זאת, יש המפרשים זאת כתוכחה ישירה לעלי: אינך אדון בדבר הזה, ועצם החשד השגוי שלך מוכיח שאין רוח הקודש שורה עליך [רש"י]. על דרך הסוד, ישנה גישה המבארת את המילים כרמז לגלגולי נשמות, לפיה חנה רומזת לעלי שעל פי שורש נשמתם מגלגולים קודמים, דווקא היא האדון והוא הכפוף לה [צוארי שלל, חומת אנך].
בהמשך, היא מעידה על עצמה: אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי. רוב הפרשנים מסבירים ביטוי זה כתיאור של אישה שרוחה קשה עליה מרוב צרות, דאגות ומרירות נפש. עובדה זו כשלעצמה מפריכה את החשד לשכרות, שכן היין נועד לשמח את האדם, ואילו היא שרויה בעצבות עמוקה [אלשיך]. מנגד, קיימת גישה פרשנית ייחודית הגורסת כי יש לקרוא את המשפט בהיפוך משמעות, כך שחנה שוללת מעצמה שתי מידות רעות במקביל: "אדוני, לא אישה קשת רוח (בעלת כעס ומדנים) אנוכי, וגם לא שיכורה". לפי פירוש זה, היא מבהירה שריבוי דבריה אינו נובע מעזות פנים או משכרות [אברבנאל].
חנה מדגישה: וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי. הפרשנים מסבירים כי יַיִן מתייחס ליין חדש, ואילו שֵׁכָר הוא יין ישן או משקה משכר העשוי מפירות [רד"ק]. היא מבהירה שלא שתתה כלל, ובאה להתפלל מתוך מודעות צלולה ודעת מלאה, ולא מתוך חוסר דעת של אדם שיכור [מצודת דוד, אלשיך].
לבסוף, היא מתארת את אופי תפילתה: וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי ה׳. משמעות הביטוי היא תפילה מרובה שבה האדם מביע את עלבונו, צערו וכל רצונותיו הפנימיים לפני האל [רד"ק, רלב"ג, מצודת ציון]. הצהרה זו מסבירה לעלי מדוע התפללה בלחש ושפתיה רק נעו: מכיוון ששפכה את ליבה ישירות אל ה׳ ללא כל מתווך, לא היה לה שום צורך להרים את קולה כדי שאדם אחר ישמע אותה [מלבי"ם, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].