לאחר שנות עקרות וציפייה, חנה חוזרת אל המשכן בשילה ומביאה עמה את בנה הצעיר. כעת, היא עומדת שוב מול עלי הכהן, חושפת בפניו את זהותה ואת פרי תפילתה, ומבקשת למסור את הילד להקדש.
המילים בִּי אֲדֹנִי משמשות כלשון של תחינה ובקשה [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. רוב הפרשנים מסכימים כי חנה פונה אל עלי בשבועה ומבקשת ממנו שישים את עינו על הנער, יקבל אותו תחת חסותו ויהפוך אותו לתלמידו. בקשה זו נובעת מחששה של חנה שעלי יסרב לקבל על עצמו את הטורח והאחריות שבגידול ילד כה רך [מלבי"ם].
כדי לשכנע את עלי, חנה מזכירה לו את מפגשם הקודם: אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה. היא מציינת שהיא עמדה שם בעוד הוא ישב [מצודת דוד], ומזכירה לו שהוא עצמו נכח במקום ואף סייע לה בתפילתו [מלבי"ם]. בעבר היא הסתירה ממנו את תוכן תפילתה, אך כעת היא מגלה לו בגלוי על מה בדיוק התפללה [ביאור שטיינזלץ].
חנה מדגישה את המיקום המדויק, בָּזֶה, ואת אופי התפילה, לְהִתְפַּלֵּל אֶל ה'. היא מסבירה שתפילתה הייתה ייחודית ופנתה ישירות אל ה' ללא מתווכים. לכן, ילד שנולד בזכות תפילה כזו, במקום הנבחר ובעזרת הכהן, ראוי לשרת בקודש [מלבי"ם]. בנוסף, המילה הַנִּצֶּבֶת מתפרשת גם כעדות לנס; גופה נותר במצבו היציב והקבוע ולא עבר שינוי טבעי המאפשר הריון. לידת הבן הייתה נס גמור, מה שמוכיח שהילד נועד להיות איש אלוהים עוד מבטן אמו [מלבי"ם].
מנגד, גישה פרשנית נוספת המבוססת על מדרשי חז"ל, מציגה תמונה דרמטית הרבה יותר. לפי גישה זו, תחינתה של חנה נועדה למעשה להציל את בנה מעונש מוות [רש"י]. הרקע לכך הוא ששמואל הצעיר הורה הלכה בפני רבו, עלי, ופסק כי מותר לאדם שאינו כהן (זר) לשחוט את הקורבן. פסיקת הלכה של תלמיד בפני רבו נחשבת לעבירה חמורה, ולכן עלי ביקש להענישו.
חנה יוצאת להגנת בנה ומצדיקה את מעשהו משני טעמים: ראשית, שמואל פסק את ההלכה רק כדי למנוע מעלי לעשות איסור. פעולת השחיטה מסמלת את מידת הדין, ואילו הכהן מייצג את מידת החסד, ולכן לא נאה שכהן יעסוק בשחיטה. במקום שבו יש צורך להפריש אדם מאיסור ומחילול השם, מותר לתלמיד להתערב ולהורות הלכה. שנית, האיסור הכללי להורות בפני הרב נובע מהחשש שהתלמיד יטעה מתוך פחד ואימה מרבו. אולם, חנה הקדישה את שמואל לה' מתוך הבטחה ש"מורא לא יעלה על ראשו" – כלומר, לא יהיה עליו פחד מבשר ודם. מכיוון ששמואל אינו חושש מבני אדם, אין סכנה שיטעה בפסיקתו מתוך לחץ, ולכן היה מותר לו להורות הלכה בפני עלי ללא חשש [אהבת יהונתן].