רגע השיא של קיום הנדר משלב בין הקרבת קורבן בהמה לבין הקדשת חיים שלמים לעבודת הקודש. אלקנה וחנה וַיִּשְׁחֲטוּ אֶת הַפָּר כקורבן לה', ומיד לאחר מכן וַיָּבִיאוּ אֶת הַנַּעַר אֶל עֵלִי הכהן [ביאור שטיינזלץ]. מטרת הבאתו אל עלי הייתה כדי שישב וילמד לפניו ויתחנך לתורה ולמצוות [רד"ק], וכן כדי להראות לכהן הגדול שתפילתה של חנה התקבלה ונבואתו התקיימה [רש"י, מצודת דוד].
סמיכות הפעולות בפסוק מרמזת כי כשם שהפר הובא כקורבן, כך גם הנער מוקדש להיות כליל לה' ולשרתו [מלבי"ם]. מאחר שלויים היו מתחילים את עבודתם רק בגיל עשרים וחמש, ייתכן שעלי גיחך נוכח גילו הצעיר של הנער. משום כך נאלצה חנה להישבע ולהבהיר כי היא משאילה אותו לה' לכל ימי חייו [רלב"ג].
הפרשנים נחלקו באשר למשמעות הדרשנית של הבאת הנער דווקא בעת השחיטה. גישה אחת מביאה את מדרש חז"ל ולפיו הנער הורה הלכה בפני רבו, ופסק כי גם למי שאינו כהן מותר לשחוט קודשים [רש"י]. מנגד, יש מי ששולל את הבאת המדרש הזה בטענה שהוא רחוק מפשוטו של מקרא [רד"ק].
עם זאת, יש המעמיקים בדרשה זו ומסבירים כי עלי ביקש להעניש את הנער על שהורה הלכה בפניו, אך חנה יצאה להגנתו בשני נימוקים. ראשית, אף שאסור לתלמיד לפסוק הלכה בפני רבו, מותר לו להתערב כדי להפריש מאיסור. מכיוון שכהן מייצג חסד ורחמים, ואילו שחיטת בהמה היא פעולה של דין, לא ראוי שהכהן ישחוט. לכן, פסיקתו של הנער נועדה למנוע מהכהן לעשות מעשה שאינו הולם את מידתו. שנית, הסיבה שאסור לתלמיד להורות בפני רבו היא החשש שמא אימת הרב תגרום לו לטעות. אולם הנער, שהוקדש כולו לה', היה נטול מורא מבשר ודם, ולכן לא היה כל חשש שישגה בפסיקתו [אהבת יהונתן].