הדינמיקה הכאובה בתוך ביתו של אלקנה נחשפת במלוא עוצמתה, כאשר מערכת היחסים המורכבת בין שתי הנשים מנוצלת כדי להעצים את סבלה של האישה העקרה.
המילה צָרָתָהּ מתייחסת לפנינה, אשתו השנייה של אלקנה. רוב הפרשנים מציינים כי נשים הנשואות לאותו גבר נקראות "צרות" מלשון צער ואויבות, שכן על פי רוב שוררת ביניהן שנאה וקנאה [רד"ק, מצודת ציון]. פנינה הייתה מתפארת בילדיה ומשפילה את חנה על עקרותה [רלב"ג], ולדוגמה הייתה שואלת אותה בלעג האם קנתה בגדים לבניה שאינם קיימים [רש"י, מצודת דוד, רד"ק].
הביטוי גַּם כַּעַס מצביע על כך שההקנטות לא היו אירוע חד פעמי, אלא כעס אחר כעס והתגרות חוזרת ונשנית [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. גישה שונה מציעה שהמילים מרמזות לרובד נוסף של צער: או שמדובר בצערו הכפול של אלקנה שסבל גם מהעקרות וגם מהמריבות בביתו, או שפנינה הייתה מכעיסה את חנה בכוונה בדברים קטנים ושוליים, מתוך ידיעה שכל רוגז קטן יציף מיד את הכאב העצום על עקרותה [אברבנאל]. דעה נוספת רואה בכך כעס כפול של חנה עצמה, המורכב מההתגרות החיצונית של פנינה ומהתסכול הפנימי שלה [מלבי"ם].
מטרת ההתגרות מתוארת במילים בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ (מילה בה האות רי"ש מודגשת באופן חריג כדי לחזק ולפאר את הקריאה [רד"ק, מנחת שי]). משמעות הביטוי היא לגרום לחנה זעף, קצף וקנאה [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק], או להביא אותה לידי תלונה ותרעומת [רש"י, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. הפגיעה הייתה כואבת במיוחד בעת העלייה לבית ה', אז נזכרה חנה ביתר שאת כי טרם נענתה בתפילתה [מלבי"ם].
באשר למניע המסתתר מאחורי מעשיה של פנינה, עולה מחלוקת מרתקת בין הפרשנים. הגישה הפשוטה היא שפנינה ניצלה את נפשה המרה של חנה כדי להכאיב לה מתוך צרות עין [מצודת דוד, רד"ק]. לעומת זאת, גישה מרכזית אחרת גורסת שפנינה התכוונה דווקא לשם שמים. מכיוון שאלקנה אהב את חנה אהבה עזה, היה חשש שהיא תשלים עם מצבה ותתייאש מלבקש רחמים. לכן, פנינה הציקה לה במכוון כדי לעורר אותה להבין שרק אלוהים הוא שפעל כִּי סָגַר ה' בְּעַד רַחְמָהּ (כלומר, כנגד או על רחמה [רש"י, רד"ק]), ועליה לזעוק ולהתפלל אליו [רש"י, אברבנאל]. עם זאת, יש מי שמוסיף רובד אפל יותר לכוונתה של פנינה, ומסביר שאמנם היא דחפה את חנה להתפלל מתוך מצוקה, אך קיוותה בסתר שהלחץ יוביל בסופו של דבר לגירושיה או ללידת צאצא שלא יאריך ימים [אהבת יהונתן].