תארו לעצמכם איך זה מרגיש כשמישהו מזכיר לכם שוב ושוב את הדבר שאתם הכי עצובים בגללו. בבית של אלקנה חיו שתי נשים, חנה ופנינה. לחנה לא היו ילדים, והיא הייתה עצובה מאוד בגלל זה. התנ"ך קורא לפנינה צָרָתָהּ של חנה. המילה הזו מזכירה את המילה צער, כי לפעמים כשיש שתי נשים באותו בית, נוצרת ביניהן קנאה שגורמת להרבה כאב. פנינה הייתה מתגאה בילדים שלה ומציקה לחנה בכוונה עם שאלות פוגעות על כך שאין לה ילדים.
ההצקות האלו לא קרו רק פעם אחת. המילים גַּם כַּעַס מלמדות אותנו שפנינה המשיכה להכעיס את חנה שוב ושוב. היא עשתה את זה בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ, כלומר במטרה לגרום לחנה להרגיש זעם, קנאה ותסכול. כל הקושי הזה קרה כִּי סָגַר ה' בְּעַד רַחְמָהּ עשה שבינתיים חנה לא תוכל ללדת, והמילים הפוגעות של פנינה רק הפכו את ההתמודדות של חנה לקשה וכואבת הרבה יותר.