לאחר שעלי הכהן מבין כי חנה אינה שיכורה אלא אישה שבורת לב השופכת את נפשה, הוא משנה את יחסו אליה מן הקצה אל הקצה. במקום תוכחה, הוא פונה אליה בדברי פיוס, עידוד וברכה. התנהגות זו נובעת מהעיקרון לפיו אדם שחשד בחברו לשווא, לא די בכך שיפייס אותו, אלא עליו גם לברכו [אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
עלי פותח במילים לְכִ֣י לְשָׁל֑וֹם. מעבר להיותן ברכת פרידה מקובלת, מילים אלו נועדו להרגיע את חנה ולהורות לה לשוב לביתה בשלווה, מבלי להתרגז או להתעמת בדרך עם צרתה פנינה [אברבנאל]. יתרה מכך, יש בברכה זו רמז מעשי: מכיוון שאורח מנוע מלקיים יחסי אישות בבית זר, עלי רומז לחנה שעליה לשוב לביתה שברמה, ורק שם, בפרטיות ביתה, תוכל להתממש הברכה והיא תזכה לפרי בטן [אלשיך, צאינה וראינה].
הפרשנים נחלקים בשאלה האם עלי ידע מה בדיוק ביקשה חנה. יש הסבורים שעלי לא ידע מהות הבקשה, אך בירך אותה שה' יעניק לה את כל מבוקשה [ביאור שטיינזלץ]. מחלוקת נוספת נוגעת לאופי האמירה של עלי: יש שרואים בדבריו תפילה וברכה אישית מעומק הלב, ויש המפרשים זאת כנבואה של ממש, שבה עלי מבשר לחנה כי תפילתה התקבלה בשמים [רד"ק, רלב"ג]. עלי מדגיש כי וֵאלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל הוא זה שיענה לה, כדי ללמד שה' משגיח על עם ישראל בהשגחה פרטית וישירה, והוא ימלא את בקשתה לבדו, ללא צורך במלאך או במתווך [מלבי"ם].
המילה שֵׁ֣לָתֵ֔ךְ מתפרשת בפשטות כ"שאלתך" או בקשתך [מצודת דוד, מצודת ציון], כאשר האות אל"ף הושמטה מסיבות דקדוקיות [רד"ק]. עם זאת, כתיב חסר זה הוביל למספר פירושים עמוקים. גישה אחת דורשת את המילה מלשון "שליה", ובכך עלי מבשר לה מפורשות שהיא תזכה לבנים [רש"י, אברבנאל].
גישה אחרת קושרת את השמטת האות אל"ף לתוכן הבקשה. חנה התפללה לזרע צדיק, אך מכיוון שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ה' אינו גוזר מראש על האדם אם יהיה צדיק או רשע. לכן, עלי רומז לה שהבקשה תתמלא רק בחלקה, והמילה נכתבה בחסר: ה' יעניק לה את הילד, אך צדקותו תלויה בבחירתו החופשית. רעיון זה מתחדד במילים אֲשֶׁ֥ר שָׁאַ֖לְתְּ מֵעִמּֽוֹ – ה' ייתן לה רק את מה שבאמת נמצא בשליטתו הבלעדית, דהיינו עצם יצירת החיים והנשמה, אך הבחירה בטוב תישאר בידי הילד [אלשיך, אהבת יהונתן]. בנוסף, המילה מרמזת שנשמתו הגדולה של בנה העתידי, שמואל, כבר הייתה מוכנה ומזומנת בשמים, והמתינה לרדת לעולם בזכות בעלה אלקנה, כדי לזכות את עם ישראל [אלשיך].