בשעת משבר וכאב עמוק, פונה בעל אוהב אל אשתו העקרה בניסיון לנחם את לבה השבור. דבריו משלבים חיבה עזה, היגיון מעשי ועידוד רוחני, מתוך מטרה להפיג את צערה על חסרון הבנים.
אלקנה מתייחס בדבריו לשלושה ביטויים חיצוניים ופנימיים של צערה: הבכי, ההימנעות מאכילה ושברון הלב [מלבי"ם, אברבנאל]. מבחינה לשונית, המילה לָמֶה מנוקדת בסגול ולא בקמץ. ניקוד זה מלמד שאלקנה אינו שואל "מאיזו סיבה" היא בוכה, שהרי הסיבה – עקרותה – גלויה וידועה, אלא שאלתו היא תכליתית: "לשם מה", כלומר איזו תועלת היא מפיקה מן הצער והבכי הזה [אלשיך, מנחת שי].
פנייתו של אלקנה בנויה משלוש שאלות רטוריות, המציגות טענות שונות:
ראשית, לָמֶה תִבְכִּי – בכי מיועד בדרך כלל לאבל על מתים, ואין זה המצב כאן [אברבנאל]. יתרה מזאת, מבחינה טבעית, ריבוי בכי ומיעוט אכילה עלולים דווקא לעכב את הלידה [חומת אנך].
שנית, וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי – בני הזוג נמצאים בעיצומו של חג, זמן שבו קיימת מצווה לאכול מזבחי השלמים, ואלקנה תוהה מדוע היא נמנעת מכך. בנוסף, האכילה עצמה עשויה לסייע בשיכוך כאבה הנפשי ולהפיג את דאגתה [אברבנאל, אלשיך].
שלישית, וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ – המילה יֵרַע מבטאת שבר וריסוק [מצודת ציון, מצודת דוד]. אלקנה מנסה להבין מדוע לבה נשבר דווקא בזמן הרגל, שאמור להיות זמן של שמחה [אברבנאל].
לאחר השאלות, אלקנה מציע נחמה מרכזית: הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמשפט זה מבטא את רצונו, מסירותו ואהבתו העמוקה של אלקנה לחנה, אהבה שערכה רב יותר עבורה מאשר לידת עשרה בנים. עם זאת, יש המפרשים את ההשוואה מעט אחרת: אלקנה מצהיר שהוא אוהב את חנה יותר ממה שהוא אוהב את עשרת הבנים שכבר יש לו מאשתו השנייה [רד"ק]. האזכור של "עשרה בנים" מכוון באופן ספציפי לעשרת הילדים שילדה לו פנינה [רש"י, אהבת יהונתן], או שזהו ביטוי כללי שנועד לציין מספר רב, בדומה לביטויים מספריים אחרים במקרא [רד"ק].
מעבר להצהרת האהבה, אלקנה מספק לחנה נחמה מעשית ורוחנית. מבחינה מעשית, הוא מזכיר לה שהאישה אינה מצווה מבחינה הלכתית על פריה ורבייה. אם רצונה בילדים נובע מהצורך במשענת לעת זקנה, הוא מבטיח להוות עבורה מגן ועזר, ואף מבהיר שגם אם ימות לפניה, יותיר לה ממון רב שתוכל להישען עליו [מלבי"ם, אלשיך].
מבחינה רוחנית, אלקנה מתמודד עם ההקנטות של פנינה, שנהגה לצער את חנה על כך שאין לה בנים להוביל לבית המדרש. אלקנה מזכיר לחנה שגם לנשים שאין להן ילדים יש דרך לזכות בזכויות רוחניות – על ידי תמיכה בלימוד התורה של בעליהן. מאחר שאלקנה עוסק בתורה, חנה חולקת עמו את זכויותיו, וזכות התורה הזו מגנה עליה ומשלימה את חסרונה [אהבת יהונתן, חומת אנך].
למרות ניסיונותיו המרובים של אלקנה לנחמה ולדבר על לבה ממספר כיוונים שונים, הכתוב אינו מציין תשובה מצידה של חנה, שכן מרוב תוגה וצער לא היו לה מילים לענות [אברבנאל]. ואכן, אף שקמה לאחר הסעודה, היא עצמה נותרה בשברון לבה ולא אכלה או שתתה [רלב"ג].