יצא לכם פעם לנסות לעודד חבר טוב שהיה ממש עצוב? לפעמים קשה למצוא את המילים הנכונות. אלקנה רואה את אשתו חנה בוכה בגלל שאין לה ילדים. הוא אוהב אותה מאוד ומנסה לנחם את הלב השבור שלה. הוא שם לב לשלושה דברים שקורים לה: היא בוכה, היא לא רוצה לאכול והלב שלה מרוסק.
אלקנה פונה אליה ושואל אותה לָמֶה. הוא לא שואל מה הסיבה שהיא בוכה, הרי הוא יודע שהיא עצובה כי אין לה ילדים. הוא בעצם שואל לשם מה, כלומר איזו תועלת יוצאת לה מכל הצער הזה. הוא שואל אותה לָמֶה תִבְכִּי, כי בדרך כלל בוכים כל כך חזק על דברים עצובים מאוד כמו אבל, וזה הרי לא המצב. הוא ממשיך ושואל וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי, הרי הם נמצאים בעיצומו של חג וזו מצווה לאכול ולשמוח, וחוץ מזה אכילה יכולה קצת להרגיע את הכאב. הוא מוסיף ושואל וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ. המילה יֵרַע מתארת משהו שבור ומרוסק. אלקנה מנסה להבין למה הלב שלה נשבר דווקא עכשיו, בזמן החג שאמור להיות מלא בשמחה.
אחרי השאלות האלו, אלקנה אומר לה משפט מרגש ומלא אהבה: הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים. הוא בעצם אומר לה שהאהבה הגדולה והמסירות שלו אליה שוות יותר מעשרה ילדים. הוא מבטיח לה שהוא תמיד ישמור עליה וידאג לה, שיהיה לה על מי להישען. אלקנה אפילו מזכיר לה שגם אם פנינה מקניטה אותה על כך שאין לה ילדים שילכו ללמוד תורה, לחנה עדיין יש זכויות רוחניות גדולות. בגלל שהיא תומכת באלקנה כשהוא לומד תורה, היא שותפה מלאה למצוות שלו. למרות כל המילים החמות והאוהבות של אלקנה, חנה הייתה כל כך עצובה עד שלא היו לה מילים לענות לו. היא פשוט שתקה, וגם כשקמה מהסעודה הלב שלה נשאר שבור.