שמואל א, פרק א׳, פסוק ח׳

אלקנה פונה אל אשתו העקרה בניסיון להפיג את צערה, ושואל אותה לאיזו תועלת היא מתייסרת. הוא תוהה לָמֶה תִבְכִּי, שהרי בכי מיועד למתים ועלול לעכב פריון, וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי מזבחי החג שעשויים לשכך את כאבה, וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ, כלומר מדוע ליבה שבור ורצוץ דווקא בזמן של שמחה. כנחמה הוא מצהיר הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים, ביטוי לאהבתו שערכה רב עבורה מילדים, או הצהרה שהוא אוהב אותה יותר מאשר את עשרת ילדיו מפנינה. בנוסף הוא מבטיח לשמש לה משענת לעת זקנה, ומזכיר שבזכות תמיכתה בלימוד התורה שלו היא זוכה להגנה רוחנית המפצה על חסרון הבנים. למרות דברי העידוד, חנה נותרה בשתיקתה מרוב תוגה ולא טעמה מהסעודה.