העלייה השנתית למשכן הפכה לזירה של מתח משפחתי קבוע. במקום חוויה רוחנית ושמחה, נוצרה שגרה כאובה של הפגנת אהבה מועדפת, קנאה, התגרות וצער עמוק שחזרו על עצמם באותו אופן בכל פעם.
רוב הפרשנים מסכימים כי המילים וְכֵן יַעֲשֶׂה מתייחסות לאלקנה. שָׁנָה בְשָׁנָה הוא שמר על מנהגו לתת לחנה מנה מובחרת וכפולה כדי להראות לה את חיבתו הגדולה. לעומת זאת, ישנה גישה הסבורה כי המילים מתייחסות לפנינה, למרות השימוש בפועל בלשון זכר, ומשמעותן היא שפנינה היא זו שחזרה על מעשיה והקנטותיה מדי שנה [אברבנאל].
המילה מִדֵּי משמעותה בכל פעם או בכל זמן [מצודת ציון]. המפגש הטעון התרחש מִדֵּי עֲלֹתָהּ בְּבֵית ה', ועולה השאלה מדוע ההכעסה קרתה דווקא שם ובאותו הזמן. תשובה מרכזית היא שההקנטות נסובו סביב חלוקת מנות הבשר, שהתרחשה רק בזמן העלייה לרגל [רד"ק, אברבנאל]. פנינה נהגה לעקוץ את חנה על כך שלה ולילדיה יש מנות רבות, בעוד חנה מקבלת מנה אחת בלבד משום שאין לה ילדים להעניק להם ממנה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הסבר נוסף הוא שחנה ופנינה התגוררו באזורים נפרדים, והעלייה לבית ה' הייתה ההזדמנות היחידה שבה התקבצו יחד באותו מקום [אברבנאל]. מנגד, קיימת דעה כי לפנינה הייתה כוונה חיובית: היא הכעיסה את חנה דווקא במשכן כדי לעורר אותה להתפלל ולזעוק אל ה' מתוך שבר הלב [אברבנאל].
המילים כֵּן תַּכְעִסֶנָּה מתארות תגובת נגד ישירה למעשיו של אלקנה. ככל שהבעל עשה את שלו והרבה להראות חיבה לחנה, כך פנינה עשתה את שלה, ומתוך קנאה הרבתה להכעיס אותה [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם].
כתוצאה ממסכת ההקנטות, וַתִּבְכֶּה וְלֹא תֹאכַל. תחושת ההשפלה והיגון העמוק גרמו לחנה לאבד את תיאבונה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מעבר לכך, עצם פעולת הבכייה הממושכת יוצרת תחושת שובע פיזית אצל האדם, ולכן חנה לא הרגישה צורך לאכול [אברבנאל].