בחלוף שנה מלידת שמואל, מגיע מועד העלייה לרגל למשכן שילה, ואלקנה יוצא לקיים את חובותיו הדתיות ואת הבטחותיו. למרות הנס הגדול שנעשה למשפחה ולמרות התפילות שנענו, וַיַּעַל הָאִישׁ אֶלְקָנָה וְכָל בֵּיתוֹ לבדם; אלקנה ומשפחתו עולים, אך נראה כי לא עלה בידו לעורר את שאר אנשי עירו להצטרף אליהם [מלבי"ם]. עלייה זו מתייחדת גם בכך שחנה נעדרת ממנה, שכן בחרה להישאר בביתה עד שייגמל שמואל. כוונתה הייתה להביאו לאחר מכן למשכן כדי שישרת את ה׳ כל ימי חייו כלוי, תקופת שירות המחושבת כחמישים שנה, כך ששמואל חי בסך הכל חמישים ושתיים שנים [רלב"ג, צאינה וראינה].
מטרת העלייה מוגדרת כעת לִזְבֹּחַ לַה', ונעדר ממנה הציון "להשתחוות" שהופיע בעליות קודמות. הסיבה לכך היא שבעבר ההשתחוויה הייתה קשורה באופן הדוק לתפילתה העזה של חנה לפרי בטן, וכעת, משנפקדה, מוקד העלייה השתנה [מלבי"ם].
בבואו למשכן, אלקנה מקריב שני סוגים של קרבנות. הראשון הוא אֶת זֶבַח הַיָּמִים, שמשמעותו הקרבנות הקבועים שהיה רגיל להביא מדי שנה בשנה [מצודת דוד, אברבנאל]. רוב הפרשנים מסבירים כי הכוונה היא לקרבנות החג והמועד הראויים לאותם ימים, ככל הנראה חג הסוכות [רש"י, רד"ק, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].
הסוג השני הוא וְאֶת נִדְרוֹ. גישה מרכזית בקרב הפרשנים היא שמדובר בנדרים כלליים שנדר אלקנה בביתו במהלך השנה כולה, בין רגל לרגל, וכעת בהגיעו למשכן הוא מקיים את חובתו ומשלם אותם [רש"י, מצודת דוד, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, פרשנים אחרים קושרים את הנדר לאירוע המשמח של השנה החולפת, ומסבירים כי מדובר בקרבן תודה מיוחד שנדר אלקנה לה׳ בעקבות הולדת בנו [רד"ק, מלבי"ם, צאינה וראינה, אברבנאל]. דעה נוספת מציעה שהנדר מתייחס לעצם התחייבותו הקבועה של אלקנה לעלות למשכן מדי שנה בשנה [אברבנאל].