רגע הבאתו של הילד המיוחל אל המשכן בשילה מהווה נקודת שיא של מסירות וקיום נדר. לאחר שנות הציפייה והתפילה, האם מביאה את בנה הפעוט אל הקודש מתוך שמחה גדולה, כשהיא מלווה במנחות נדיבות המבטאות את גודל המאורע.
הכתוב מציין כי הפעולה נעשתה כַּאֲשֶׁר גְּמָלַתּוּ. חנה הניקה את בנה בעצמה במשך כשנתיים עד שלוש שנים, ומיד עם תום תקופת היניקה, למרות היותו בן יחיד ורך בשנים, היא לא השתהתה ולא המתינה שיתחזק, אלא העלתה אותו מיד למשכן לקיים את נדרה [רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
לרגל המאורע, המשפחה הגיעה מצוידת בְּפָרִים שְׁלֹשָׁה, אותם הביאו מתוך שמחה עצומה כקורבנות שלמים [רלב"ג]. יחד עמם הביאו וְאֵיפָה אַחַת קֶמַח, שהיא מידת נפח קדומה השווה לשלוש סאים, וכן וְנֵבֶל יָיִן, שהוא כלי חרס או נאד עור המיועד לנוזלים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים עומדים על כך שכמות הקמח והיין נראית מועטה ביחס לשלושה פרים, ומציעים לכך מספר הסברים. גישה אחת מסבירה שהקמח והיין נועדו רק למנחות ולנסכים שהקריבו על המזבח יחד עם הפרים [מצודת דוד, רלב"ג]. גישה אחרת מציינת שכמות הקמח התאימה במדויק לצרכיו של פר אחד בלבד [רש"י]. דעה נוספת מחלקת את ייעוד הפרים: פר אחד, יחד עם הקמח והיין, נועד לסעודת המשפחה בשילה, ואילו שני הפרים הנותרים הוקדשו כקורבנות – האחד על לידת חנה והשני בעבור שמואל [רד"ק, אברבנאל].
סיומו של הפסוק, במילים וְהַנַּעַר נָעַר, מעורר דיון נרחב בשל הכפילות שבו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים מדגישות את גילו הצעיר; שמואל היה עדיין ילד קטן, רך ושובב, שנוכחותו בלטה מאוד בסביבת המבוגרים של המשכן, ובכל זאת אמו לא נמנעה מלהשאירו שם [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
לעומת זאת, ישנם פרשנים הרואים במילה נָעַר ביטוי לבגרות שכלית וחריפות. לפי פירוש זה, כוחותיו השכליים והמוסריים של הילד כבר החלו "להתנער" ולהתעורר, והוא ידע להבחין בין טוב לרע [מלבי"ם, רד"ק]. דעה נוספת מפרשת את המילה כתואר תפקיד, המציין תלמיד או משרת בבית המדרש, ורומזת לתקופה מאוחרת מעט יותר שבה גדל והחל לשמש בקודש [אלשיך].
חריפותו השכלית של שמואל באה לידי ביטוי במסורת המובאת בפרשנות, לפיה חרף גילו הצעיר, הוא הפגין בקיאות רבה והורה הלכה בפני עלי הכהן, כשקבע כי גם לאדם שאינו כהן מותר לשחוט קורבן. מכיוון שהורה הלכה בפני רבו, הוא התחייב בעונש חמור, ועלי ביקש להענישו ולהתפלל שחנה תזכה לבן אחר במקומו. בתגובה, חנה זעקה והזכירה לעלי כי היא התפללה ספציפית על הילד הזה, וכי הוא שייך לה' ומושאל לו, ולכן לעלי אין רשות לפגוע בו [צאינה וראינה, אלשיך]. חנה אף הוסיפה וטענה כי מכיוון שהיא זו שניצבה והתפללה עליו, בזכותה הוא נולד, ולכן יש בידה את הסמכות הבלעדית להקדיש אותו לעבודת ה' [אברבנאל].