תארו לעצמכם שחיכיתם המון זמן למשהו שרציתם יותר מכל דבר אחר בעולם, והבטחתם הבטחה חשובה שקשורה אליו. איך הייתם מרגישים כשהגיע הרגע לקיים אותה? זה בדיוק מה שקרה לחנה. אחרי שנים של תפילות וציפייה, היא מביאה את בנה הקטן שמואל אל המשכן בשילה. היא עושה זאת כַּאֲשֶׁר גְּמָלַתּוּ, כלומר מיד כשהפסיקה להניק אותו, כשהיה בערך בן שנתיים או שלוש. למרות ששמואל היה בנה היחיד ועדיין ילד קטנטן, חנה לא חיכתה שיגדל ויתחזק, אלא מיהרה לקיים את ההבטחה שלה לה' מתוך שמחה עצומה.
כדי לחגוג את הרגע המיוחד הזה, המשפחה לא הגיעה בידיים ריקות. הם הביאו איתם בְּפָרִים שְׁלֹשָׁה כדי להקריב אותם באהבה לה'. יחד איתם הם הביאו וְאֵיפָה אַחַת קֶמַח, שזו מידה עתיקה של כמות קמח גדולה, וכן וְנֵבֶל יָיִן, שהוא כלי מיוחד עשוי חרס או עור שנועד לשמור על נוזלים.
בסוף התיאור מופיעות המילים וְהַנַּעַר נָעַר. למה המילה חוזרת פעמיים? כדי להדגיש בפנינו עד כמה שמואל היה צעיר. הוא היה ילד רך וקצת שובב שבלט מאוד בין כל המבוגרים שעבדו במשכן, ובכל זאת, אמו האמיצה לא חששה להשאיר אותו שם כדי שיגדל וישרת את ה' מתוך קדושה.