מתוך כאב עמוק וסבל אישי, עמידתה של חנה בתפילה משלבת שבר פנימי עם פנייה ישירה ונוקבת אל בורא עולם. כאשר היא ניגשת להתפלל, היא נמצאת במצב של מָרַת נָפֶשׁ, כלומר נפשה מרירה לה מאוד והיא חשה פגועה ועגומה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. דווקא שבר הלב והמרירות הם מן הגורמים המסייעים לתפילתה להתקבל ברצון, שכן ה' שומע תפילת נשברי לב [מלבי"ם].
הביטוי וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה' מעורר התייחסות נרחבת. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה "על" משמשת כאן במשמעות של "אל", כלומר היא התפללה אל ה' [רד"ק, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מעבר למשמעות המילולית, הפרשנים מצביעים על כוונתה הפיזית והרוחנית: היא כיוונה את תפילתה לעבר קודש הקודשים וההיכל, המקום בו עמד ארון הברית, שכן הפנייה לצד זה נחשבת לעמידה לפני ה' [רלב"ג, אברבנאל]. מבחינה פנימית, התפילה נעשתה בכוונה שלמה ומוחלטת אל ה' לבדו [מלבי"ם].
גישה נוספת רואה בביטוי "על ה'" עמידה לפני ה' מתוך דרישה של מידת הדין ושל תורת אמת. לפי פירוש זה, חנה הציגה תביעה נוקבת: היא טענה כי אם לא יינתן לה זרע, היא תסתתר בכוונה, ואז ה' יהיה חייב לקיים את הבטחת התורה ולזכות אותה בפרי בטן, כדי שלא לעשות את תורתו פלסתר [אהבת יהונתן].
לבסוף, הכתוב מדגיש כי חנה וּבָכֹה תִבְכֶּה. הבכי העז שליווה את תפילתה לא היה רק ביטוי של צער, אלא מרכיב מרכזי בבקשתה, המסתמך על ההבטחה הרוחנית ששערי דמעה לעולם אינם ננעלים [מלבי"ם, רלב"ג, אברבנאל].