ספר שמואל פותח בהצגת דמותו של אלקנה, איש רם מעלה ממשפחה מיוחסת, שסיפור משפחתו עתיד להביא אור ותקווה לישראל לאחר תקופה חשוכה של משבר רוחני ומנהיגותי.
הפסוק פותח במילה וַיְהִי, ופרשנים רבים מצביעים על כך שמילה זו נועדה לקשר ולהנגיד את תחילת ספר שמואל לסיומו של ספר שופטים [רד"ק, רלב"ג, אברבנאל, אהבת יהונתן]. בסוף ספר שופטים מתוארים מעשה פילגש בגבעה ופסל מיכה – אירועים קשים שהביאו לקלקול מוסרי, מלחמת אחים ושפיכות דמים, אשר החלו בגלל אנשים משבט לוי שהתגוררו בהר אפרים. כדי שלא נחשוב שמקום זה או השבט מועדים לפורענות, הכתוב סומך לכך סיפור הפוך: איש לוי אחר, המתגורר אף הוא בהר אפרים, אשר מביא לעולם את שמואל הנביא שיתקן את העם, יחזירו למוטב ויביא טובה גדולה לישראל.
הכתוב מכנה את אלקנה אִישׁ אֶחָד. הפרשנים מסבירים כי התוספת של המילה "אחד" אינה מקרית, אלא מעידה על כך שהיה אדם גדול, מיוחד וחשוב בדורו, שיועד למטרה גדולה – הולדת שמואל [מלבי"ם, אלשיך].
מקום מגוריו של אלקנה מתואר כמִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים. לביאור צירוף זה ישנן כמה גישות מרכזיות בקרב הפרשנים, אשר משלימות זו את זו:
הגישה הגיאוגרפית מסבירה כי מדובר בשתי גבעות גבוהות (רמות) הסמוכות ורואות זו את זו, אשר היו "צופות" ומקבילות אחת לשנייה [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, רלב"ג, אלשיך].
לעומת זאת, הגישה הרוחנית והמשפחתית מפרשת את המילה צוֹפִים מלשון נבואה וראייה רוחנית. אלקנה הגיע ממשפחה של תלמידי נביאים, אשר כונו בימי קדם "רואים" או "צופים" [רש"י, רד"ק, רלב"ג, נחל שורק, חומת אנך]. בנוסף, זהו רמז לכך שהוא ממשפחתו של אדם בשם "צוף", המוזכר בסוף הפסוק. אבותיו של צוף הגיעו מהר אפרים, והוא היה הראשון ממשפחה זו שקבע את מושבו באותן גבעות שנקראו על שמו [מלבי"ם, רלב"ג]. הפירוט הארוך של שושלת היוחסין עד בֶן צוּף נועד להדגיש את ייחוסו עד לאותו ראש משפחה מפורסם שהתיישב במקום.
אף על פי שהפסוק מציין שאלקנה היה מֵהַר אֶפְרָיִם וחותם בתואר אֶפְרָתִי, הפרשנים מסכימים כי אלקנה לא היה משבט אפרים כלל. על פי ספרי דברי הימים, אלקנה היה משבט לוי, מבני קהת וצאצא של קורח. אם כן, התואר אֶפְרָתִי וציון המקום מֵהַר אֶפְרָיִם באים ללמד שהוא היה לוי שהתגורר בנחלת שבט אפרים, שכן לבני קהת היו ערי לויים שהוקצו להם באזור זה [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, רלב"ג, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
רובד נוסף מובא במדרש, המפרש את המילה אֶפְרָתִי לא רק כציון גיאוגרפי אלא כתואר כבוד, המעיד על היותו אדם חשוב, אציל ובעל מעמד נכבד [רש"י, רד"ק].