לאחר שפיכת הלב העמוקה והמפגש הטעון עם עלי הכהן, חל מהפך של ממש במצבה של חנה. מאישה מרירת נפש ושבורה, היא מתמלאת בתקווה, בביטחון ובשלווה פנימית שניכרים מיד גם בהתנהגותה ובמצבה הפיזי.
בתגובה לברכתו של עלי, חנה אומרת תִּמְצָא שִׁפְחָתְךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שבאמירה זו חנה מביעה את תקוותה שהבטחתו אכן תתקיים, או מודה לו על כך שביקש עליה רחמים. עם זאת, יש המדייקים בבחירת המילים של חנה ושואלים מדוע השתמשה בלשון עתיד ולא בעבר. [אברבנאל] מפרש שחנה אומרת לעלי כי למרות שחשד בה קודם שהיא שיכורה, בעתיד – כאשר תפילתה תתקבל ויוולד לה בן – היא תמצא חן בעיניו והוא יכיר בה כאישה יראת ה'. [אלשיך] מוסיף כי חנה מבקשת את חסדו של עלי גם לעתיד, כדי שכאשר תביא את הילד למשכן, הוא יסייע לה לגדל אותו לעבודת ה'. כמו כן, ניכרת כאן ענוותה של חנה, שכן היא מנמיכה את עצמה וקוראת לעצמה "שפחה", בניגוד לכינוי "אמה" שבו השתמשה קודם לכן בתפילתה האישית מול ה' [אלשיך, אהבת יהונתן].
מתוך ביטחון עמוק בתפילתה ובייעודו של הנביא, וַתֵּלֶךְ הָאִשָּׁה לְדַרְכָּהּ וַתֹּאכַל. חנה, שעד כה סירבה לאכול מרוב צער או שאכלה מעט מאוד רק בשל הפצרות בעלה, שבה לאכול כרגיל ולשבוע [רלב"ג, רד"ק, מצודת דוד]. לצד ההסבר הפשטני שהלכה לביתה, מספר פרשנים מביאים את דרשת חכמים על המילה לְדַרְכָּהּ, ולפיה חזר אליה "דרך נשים" (המחזור החודשי). תופעה פיזיולוגית זו הוכיחה לה כי היא נרפאה מעקרותה, ונסכה בה ודאות ושמחה עוד בטרם הרתה בפועל [מלבי"ם, רד"ק, אברבנאל].
השינוי הפנימי והפיזי ניכר מיד כלפי חוץ: וּפָנֶיהָ לֹא הָיוּ לָהּ עוֹד. הפרשנים מסכימים כי המילה "פניה" מתייחסת כאן לפנים של זעם, כאב וצער. אותן תחושות קשות שליוו אותה התפוגגו כליל, והבעת הפנים הכועסת והעצובה נעלמה [רש"י, מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מן השמים הוענקה לה שמחה חדשה בלב שהחליפה את העצבון, כעדות לכך שה' עמה [אלשיך]. זווית ייחודית מציע [אהבת יהונתן], המפרש כי פניה השתנו גם במובן הפיזי, כך שכבר לא ניכרו בהן הקמטים והשרטוטים שהעידו על חוסר יכולתה ללדת.