שמואל א, פרק א׳, פסוק י״ח

בתגובה לברכת עלי, חנה מביעה בענווה את תקוותה כי תִּמְצָא שִׁפְחָתְךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ, כך שבעתיד, כאשר תלד ותביא את בנה למשכן, הוא יכיר ביראת ה' שלה ויסייע בגידולו. מתוך ביטחון עמוק בהבטחתו, וַתֵּלֶךְ הָאִשָּׁה לְדַרְכָּהּ וַתֹּאכַל לשובע, לאחר שקודם לכן נמנעה ממזון מרוב צער. הליכתה לְדַרְכָּהּ מרמזת גם על חזרת המחזור החודשי שלה, שהוכיח לה כי נרפאה מעקרותה ונסך בה ודאות ושמחה. בעקבות השינוי הפנימי והפיזי, וּפָנֶיהָ לֹא הָיוּ לָהּ עוֹד, שכן הבעת הזעם והכאב התפוגגה כליל, ואף נעלמו מפניה הקמטים שהעידו על חוסר יכולתה ללדת.