שמואל א, פרק א׳, פסוק י״ח

קרה לכם פעם שהייתם ממש עצובים או מודאגים, אבל אחרי ששיתפתם מישהו שאתם סומכים עליו, הרגשתם פתאום הקלה ענקית בלב? זה בדיוק מה שקרה לחנה. אחרי שהיא שפכה את הלב בתפילה ושמעה את הברכה של עלי הכהן, היא השתנתה לגמרי. מאישה שבורה ועצובה היא התמלאה בתקווה ובשלווה. היא עונה לעלי ואומרת לו תִּמְצָא שִׁפְחָתְךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ. במילים אלו היא מודה לו על שהתפלל בעדה ומקווה שהברכה שלו באמת תתגשם. היא גם מדברת בענווה גדולה וקוראת לעצמה שפחה. מתוך הביטחון הגדול שהתפילה שלה נשמעה, וַתֵּלֶךְ הָאִשָּׁה לְדַרְכָּהּ וַתֹּאכַל. חנה פשוט חוזרת לביתה ומתחילה לאכול כרגיל. אם קודם היא סירבה לאכול מרוב צער, עכשיו היא רגועה ויכולה לשבוע. השינוי הפנימי הזה בלט מיד גם כלפי חוץ, ועל כך נאמר וּפָנֶיהָ לֹא הָיוּ לָהּ עוֹד. זה לא אומר שפתאום לא היו לה פנים, אלא שהפנים העצובות והכואבות שהיו לה קודם פשוט נעלמו. המבט המיוסר התפוגג לגמרי, ובמקומו הופיעה שמחה חדשה וטהורה שהעידה כי ה' נמצא איתה.