שמואל א, פרק א׳, פסוק כ״ו

חנה פונה אל עלי הכהן בלשון תחינה ובקשה, בִּי אֲדֹנִי, ומשביעה אותו לקבל את בנה הצעיר תחת חסותו, למרות הטורח שבגידולו. כדי לשכנעו היא מציינת, אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה, ומזכירה כיצד עמדה מולו באותו מקום בדיוק כדי לְהִתְפַּלֵּל אֶל ה' ישירות וללא מתווכים. היא מדגישה כי לידת הבן הייתה נס גמור ששינה את מצב גופה העקר, ולכן ילד כזה נועד מראש לשרת בקודש. מנגד, גישה נוספת רואה בתחינה זו ניסיון להציל את הנער מעונש מוות, לאחר שהורה הלכה בפני עלי והתיר לאדם שאינו כהן לשחוט קורבן. חנה מגנה על בנה ומסבירה כי הוא פסק הלכה כדי למנוע מעלי לעסוק בשחיטה המייצגת דין, ומכיוון שהנער הוקדש ללא פחד מבני אדם, לא היה חשש שיטעה בפסיקתו.