יצא לכם פעם לבקש טובה גדולה ממישהו חשוב וחששתם שהוא יסרב? חנה מגיעה אל המשכן בשילה אחרי שנים של ציפייה, ובידיה הבן הקטן שלה. היא עומדת שוב מול עלי הכהן ורוצה למסור את הילד כדי שיגדל וישרת במשכן תחת חסותו. אבל חנה קצת חוששת. לגדל ילד קטן זו אחריות גדולה וטרחה לא קטנה, והיא פוחדת שעלי לא יסכים לקבל אותו כתלמיד. לכן, היא פונה אליו ומתחילה במילים בִּי אֲדֹנִי, שזו דרך מכובדת לבקש ולהתחנן.
כדי לשכנע אותו, חנה מזכירה לעלי את הפגישה הקודמת והמיוחדת שלהם ואומרת לו אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה. היא מזכירה לו איך היא עמדה לידו בזמן שהוא ישב, ואיך הוא בעצמו נכח במקום ועזר לה. היא ממש מצביעה על המקום המדויק ואומרת בָּזֶה, ממש כאן. בעבר היא הסתירה ממנו על מה בדיוק התפללה, אבל עכשיו היא מגלה לו הכל ומסבירה שהיא עמדה שם לְהִתְפַּלֵּל אֶל ה'. היא מסבירה שהתפילה שלה הייתה מיוחדת ופנתה ישירות אל ה', ולכן ילד שנולד בזכות תפילה כזו חזקה, באותו מקום קדוש, באמת ראוי לשרת בקודש. חנה אפילו רומזת לנס הגדול שקרה לה בעזרת המילה הַנִּצֶּבֶת, שמראה שהגוף שלה היה במצב קבוע שלא אפשר לה ללדת, והלידה של הבן הייתה נס גמור שמוכיח שהוא נועד להיות איש אלוהים עוד לפני שנולד.