תארו לעצמכם שחיכיתם המון זמן למשהו יקר וחשוב, וכשהוא סוף סוף הגיע, ידעתם שבקרוב תצטרכו למסור אותו הלאה. איך הייתם מרגישים? זה בדיוק מה שקרה לחנה. אחרי שחיכתה כל כך הרבה זמן לתינוק, היא החליטה הפעם להישאר בבית ולא לעלות למשכן כמו בכל שנה. למה היא עשתה זאת? קודם כל, היא דאגה לבן שלה, שהיה קטן ועדין, ופחדה שהדרך הארוכה והקשה תפגע בבריאותו. בנוסף, חנה ידעה שברגע שתביא אותו למשכן בפעם הראשונה, הוא יצטרך להישאר שם לתמיד ולא לחזור יותר הביתה. לכן היא העדיפה להישאר איתו עוד קצת, לגדל אותו וליהנות ממנו לפני שתמסור אותו לעבודת ה׳.
חנה מחליטה לחכות עַד יִגָּמֵל הנער. הכוונה היא לזמן שבו התינוק מפסיק לינוק ומתחיל לאכול אוכל רגיל, תקופה שלוקחת בערך שנתיים. היא מבטיחה שאחרי שהוא יגדל מעט, היא תביא אותו למשכן, ושם וְיָשַׁב שָׁם עַד עוֹלָם. כלומר, הוא יישאר שם כדי לשרת את ה׳ במשך כל ימי עבודתו. לפי חוקי התורה, לוי עובד במשכן בדיוק חמישים שנה. מתוך כך מסבירים ששמואל חי בסך הכל חמישים ושתיים שנים: שנתיים שבהן גדל בבית עם אמו, ועוד חמישים שנה של עבודה קדושה במשכן.