חנה מגינה על עצמה מפני האשמתו של עלי ומסבירה כי תפילתה החריגה נובעת מכאב נפשי עמוק ולא משכרות. היא מתחננת בפניו אַל תִּתֵּן אֶת אֲמָתְךָ לִפְנֵי בַּת בְּלִיָּעַל, ומבקשת שלא יחשוב אותה לאישה רשעה שפרקה מעליה עול, או לחלופין, שלא יבייש ויפקיר אותה ללעג בפני צרתה פנינה. חנה מבהירה כִּי מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי, כלומר מתוך מרירות הלב, סיפור תלאותיה והקנאה שמעוררת בה פנינה, היא שופכת את ליבה לפני ה' כדי להשקיט את צערה. לבסוף היא מסבירה שרק בשל המצוקה הרבה דִּבַּרְתִּי עַד הֵנָּה, שכן ריבוי הצרות הוא שהוביל אותה להאריך במילים עד לאותו רגע.
שמואל א, פרק א׳, פסוק ט״ז
אַל־תִּתֵּן֙ אֶת־אֲמָ֣תְךָ֔ לִפְנֵ֖י בַּת־בְּלִיָּ֑עַל כִּֽי־מֵרֹ֥ב שִׂיחִ֛י וְכַעְסִ֖י דִּבַּ֥רְתִּי עַד־הֵֽנָּה׃
שיתוף הפסוק
רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״לנעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?
עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.
תרמו עכשיומה דעתכם על הפירוש?
התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!
ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.