תארו לעצמכם שאתם נשלחים למשימה חשובה כדי לתפוס מישהו, אבל כשתגיעו למקום תראו משהו כל כך מדהים שפשוט תשכחו למה באתם. זה בדיוק מה שקרה לשליחים ששאול המלך שלח כדי לתפוס את דוד.
כשהשליחים מתקרבים, כתוב וַיַּרְא, כלומר כל אחד ואחד מהם רואה מראה מיוחד. הם רואים לַהֲקַת נביאים, שזו פשוט קבוצה גדולה של נביאים. מה הקבוצה הזו עשתה? הנביאים היו נִבְּאִים, הם שרו שירים ותשבחות לה' מתוך חיבור עמוק לקדושה.
במרכז המעמד המיוחד הזה נמצא שמואל הנביא, שמתואר במילים עֹמֵד נִצָּב עֲלֵיהֶם. למה להשתמש בשתי מילים דומות? המילה עֹמֵד מתארת ששמואל עמד יציב על הרגליים שלו. בדרך כלל, נביאים אחרים היו רועדים או נופלים כשהיו מקבלים נבואה, אבל שמואל היה במדרגה רוחנית כל כך גבוהה שהוא יכול היה לעמוד ביציבות. המילה נִצָּב מסבירה את התפקיד שלו שם: שמואל היה המנהיג והמורה של כולם. הוא היה כמו מעיין או נר שמאיר, וממנו שאר הנביאים קיבלו את ההשראה הרוחנית.
עוצמת הקדושה באותו רגע הייתה כל כך חזקה, שקרה דבר מופלא: וַיִּתְנַבְּאוּ גַּם הֵמָּה. השפע הרוחני עבר גם אל השליחים של שאול, והם התחילו להתנבא בעצמם. החוויה הזו הייתה כל כך חזקה, שהם זנחו לגמרי את המשימה שלהם ושכחו מהפקודה לתפוס את דוד.