לאחר התמודדות עם סכנת חיים מוחשית, דוד מחפש מקלט רוחני ופיזי. הוא פונה אל הנביא שמשח הן אותו והן את רודפו, במטרה לבקש עצה, נחמה והדרכה נבואית להצלת נפשו, מתוך אמונה עמוקה כי גורלו מושגח מאת ה' [אברבנאל].
המילים בָּרַח וַיִּמָּלֵט מדגישות כי כעת מדובר בהצלה מוחלטת. בניגוד לשלבים קודמים שבהם דוד רק נס מפני הסכנה המיידית של שאול ושומריו, הגעתו אל שמואל מסמלת הימלטות שלמה אל מקום מבטחים [מלבי"ם].
כאשר דוד מגיע, נאמר וַיַּגֶּד לוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ שָׁאוּל. שתיקתו של שמואל למשמע הדברים מהווה הסכמה והבטחה אילמת: מכיוון שדוד נמשח למלך על פי ה', מזימותיו של שאול לבטח ייכשלו. גדלותו הרוחנית של דוד מתגלה בכך שדווקא בעת סכנה ומנוסה, הוא שוקע בלימוד אינטנסיבי עם שמואל, ולומד עמו בלילה אחד מה שתלמיד מובהק לא מספיק ללמוד במאה שנים [חומת אנך].
בהמשך מתואר כי וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁמוּאֵל, כאשר הכתוב מקדים את שמו של דוד לשמו של שמואל כדי לחלוק כבוד למלכותו [אברבנאל]. הם הולכים ויושבים בנָיוֹת.
הפרשנים מסכימים כי בְּנָיוֹת (מלשון נווה ומעון) היה מקום שקט וייעודי בתוך העיר רמה או בגבולה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מקום זה הוקן לשמש כבית מדרש ומושב התבודדות שבו חיו להקות של בני נביאים, אשר למדו לפני שמואל וביקשו את דבר ה' [מצודת דוד, רלב"ג, אברבנאל].
לצד המשמעות הגיאוגרפית, קיימת מסורת פרשנית הקושרת בין השם "ניות" למהות העיסוק של דוד ושמואל באותו הזמן. לפי גישה זו, השניים ישבו ברמה ועסקו ב"נויו של עולם" כלומר, הם למדו וחקרו ברוח הנבואה היכן בדיוק עתיד להיבנות בית המקדש [רד"ק, מנחת שי, אברבנאל].