יהונתן מציג בפני שאול המלך סנגוריה נוקבת על דוד, המדגישה את מסירות נפשו ואת התועלת העצומה שצמחה ממעשיו לעם ולמלך כאחד.
הביטוי וַיָּשֶׂם אֶת נַפְשׁוֹ בְכַפּוֹ מתאר מצב שבו דוד סיכן את חייו ומסר את עצמו לסכנת מוות [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. ביטוי זה משמש כמשל למצב של סכנה מוחשית וקרובה: כשם שאדם המחזיק דבר מה בכף ידו הפתוחה עלול לאבד אותו בקלות בכל רגע, כך דוד העמיד את חייו בסכנת אבדון מיידית [מצודת דוד].
לאחר תיאור הסכנה, יהונתן מתאר את התוצאות של מעשה זה: דוד וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי (גלית), ועל ידו הביא ה' תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה לְכָל יִשְׂרָאֵל. בטיעון זה טמונה גישה רטורית מורכבת מצידו של יהונתן. ייתכן שמעשהו של דוד היה עשוי להיתפס כפזיזות או כחוסר אכפתיות לחייו שלו, שכן הוא מיהר להיכנס למקום סכנה. ואולם, יהונתן לוקח את נקודת התורפה האפשרית הזו ומשתמש בה כדי ללמד זכות על דוד ולשכך את השנאה כלפיו. הוא מדגיש כי מאותה סכנה צמח רק טוב כפול: תועלת ברמה הלאומית לכלל העם, וכן תועלת ברמה האישית עבור שאול עצמו, שעליו נאמר רָאִיתָ וַתִּשְׂמָח [מלבי"ם].
לאור העובדות הללו, יהונתן מסכם את דבריו בשאלה רטורית: וְלָמָּה תֶחֱטָא בְּדָם נָקִי לְהָמִית אֶת דָוִד חִנָּם. טענתו היא שמאחר שדוד לא עשה שום מעשה המצדיק משפט מוות, הרי שכל פגיעה בו תהיה חטא של שפיכת דם נקי לחינם [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].