העימות המתמשך בין ישראל לפלשתים משמש רקע לעלייתו הצבאית של דוד ולהחרפת המתיחות בינו לבין שאול המלך. המילים וַתּוֹסֶף הַמִּלְחָמָה לִהְיוֹת מתארות מצב של מלחמה מתמשכת המאופיינת בפשיטות הדדיות ללא הכרעה [ביאור שטיינזלץ]. התחדשות זו של הקרבות הייתה למעשה תוצאה ישירה של המערכה הקודמת, שנסובה סביב הבאת מאה ערלות הפלשתים ככופר עבור נישואי דוד [מלבי"ם]. הפלשתים התעוררו להילחם משום שראו את המעשה החריג והלא מקובל של כריתת הערלות. דרישתו המקורית של שאול למאה ערלות דווקא, נבעה מכך שגוליית הפלשתי נולד ממאה אנשים שונים שבאו על אמו ערפה [חומת אנך].
על רקע מציאות מתוחה זו, וַיֵּצֵא דָוִד וַיִּלָּחֶם בַּפְּלִשְׁתִּים וַיַּךְ בָּהֶם מַכָּה גְדוֹלָה. דוד המשיך להוכיח את עצמו כאיש צבא מצליח ולהכות באויב [ביאור שטיינזלץ]. אולם, הצלחה צבאית כבירה זו שימשה כזרז לניסיון הרביעי של שאול להמית את דוד. כאשר שאול ראה את ניצחונו העצום של דוד, הוא הבין כי רצון ה' ורוחו הטובה מלווים את דוד ומצליחים את דרכו, בעוד שכלפי שאול מכוונת רוח רעה. התבודדותו של שאול עם מחשבות אלו עוררה את חמתו, והובילה אותו לנסות להכות את דוד בחניתו מיד לאחר מכן, מה שאילץ את דוד להבין את כוונתו הרעה של המלך ולהימלט על נפשו בחסות הלילה [אברבנאל].