לאחר ששאול מגלה כי המיטה ריקה ובה רק פסל, הוא מתעמת עם בתו מיכל על כך שסייעה לדוד לברוח. הדיאלוג מציג את טענותיו של שאול מול תשובתה המתגוננת של מיכל, המנסה לנקות את עצמה מאשמה.
שאול פונה למיכל בשאלה כפולה: לָמָּה כָּכָה רִמִּיתִנִי וכן וַתְּשַׁלְּחִי אֶת אֹיְבִי וַיִּמָּלֵט. הפרשנים מסבירים כי כעסו העיקרי של שאול אינו רק על עצם שילוחו של דוד דרך החלון – שכן על כך מיכל יכלה להתנצל ולטעון שדוד ברח מעצמו – אלא על אופן הרמאות [מלבי"ם]. המילים כָּכָה רִמִּיתִנִי מתייחסות לתרמית המתוחכמת של הכנסת התרפים (פסלים) למיטה והאמירה שדוד חולה. מטרת הרמאות הזו הייתה להרוויח זמן. לולא התרמית, אנשי שאול היו פותחים במרדף מיד ומשיגים את דוד על הדרך. עיכוב זה הוא שאפשר לדוד להתרחק באין מפריע עד למצב של וַיִּמָּלֵט – בריחה מוחלטת אל מחוץ להישג ידם של הרודפים [אלשיך, מצודת דוד].
בתגובתה, מיכל מסירה מעצמה את האחריות וטוענת שפעלה תחת איום ממשי על חייה: הוּא אָמַר אֵלַי שַׁלְּחִנִי לָמָה אֲמִיתֵךְ. היא מתארת את דוד כמי שנהג בה כשודד ששלף עליה חרב ואילץ אותה למלט אותו [רש"י]. יתרה מכך, מיכל טוענת כי דוד הוא זה שציווה עליה לבצע את כל מעשה המרמה עם התרפים כדי להבטיח את הימלטותו, והיא נאלצה לשתף פעולה מתוך אימת מוות [מלבי"ם, חומת אנך]. את השקר שסיפרה לשליחי שאול לפיו דוד חולה, היא מסבירה כניסיון להסתיר את הבריחה מתוך תקווה שעם חלוף הזמן תנוח חמתו של אביה [מצודת דוד].
יש המזהים בדברי מיכל תחכום פסיכולוגי ודיפלומטי. היא מצטטת את דוד כאומר לָמָה אֲמִיתֵךְ ולא "פן אמיתך". בכך היא רומזת לאביה שהיא מצדה העדיפה למות ולא להמרות את פיו, אך דוד חס על חייה משום שהיא יקרה בעיניו. כוונתה הנסתרת הייתה לעורר בשאול מחשבה שאם נפש בתו יקרה כל כך בעיני דוד, אולי אין זה ראוי לרדוף אותו חינם, ובכך קיוותה לרכך את כעסו של אביה [אלשיך].