שמואל א, פרק י״ט, פסוק י״ז

שאול מתעמת עם בתו על שסייעה לדוד לברוח, וכעסו מופנה בעיקר כלפי התרמית המתוחכמת שביצעה. הוא זועם ושואל לָמָּה כָּכָה רִמִּיתִנִי כשהנחת פסלים במיטה וטענת שדוד חולה, שהרי עיכוב זה הרוויח זמן ואפשר את המצב של וַתְּשַׁלְּחִי אֶת אֹיְבִי וַיִּמָּלֵט, כלומר בריחה מוחלטת אל מחוץ להישג ידם של הרודפים. בתגובה, מיכל מתגוננת וטוענת כי אולצה לשתף פעולה תחת איום ממשי על חייה, ומצטטת את דוד: הוּא אָמַר אֵלַי שַׁלְּחִנִי לָמָה אֲמִיתֵךְ. בניסוח זה היא מציגה את דוד כמי שכפה עליה את המעשה באיומי מוות, אך בו זמנית רומזת לאביה שדוד העדיף לחוס על חייה משום שהיא יקרה בעיניו, בתקווה שהדבר ירכך את כעסו ויוכיח שאין זה ראוי לרדוף אחריו חינם.