המתח בארמון מגיע לנקודת רתיחה כאשר טירופו של המלך מתפרץ לכדי ניסיון התנקשות ישיר ואלים. שאול מטיל את חניתו בעוצמה אדירה וקטלנית, מתוך כוונה מפורשת לְהַכּוֹת בַּחֲנִית בְּדָוִד וּבַקִּיר, כלומר להעביר את החנית מבעד לגופו של דוד ולמסמר אותו אל הקיר שמאחוריו [מצודת דוד, אלשיך].
אולם, דוד מצליח להתחמק. משמעות המילה וַיִּפְטַר היא שדוד נחלץ, הסתלק ונשמט ממקומו [רד"ק, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מצביעים על כך שהייתה כאן הצלה ניסית של ממש; דוד היה שקוע בנגינה וריכוזו היה נתון לקצב המוזיקה, ובכל זאת הצליח להבחין בסכנה ולחמוק מהחנית רגע לאחר שכבר יצאה מידו של שאול [רלב"ג, מצודת דוד].
כתוצאה מהתחמקותו של דוד, ננעצה החנית בקיר בלבד. הניסוח וַיַּךְ אֶת הַחֲנִית בַּקִּיר, במקום לכתוב ששאול הכה את הקיר בחנית, מדגיש את עוצמת ההטלה. הכוח היה כה רב עד שברזל החנית עצמו התעקם ונחבט באבני הקיר, ולכן נאמר שהחנית היא זו שהוכתה [אלשיך].
לאחר שניצל ממוות בטוח והבין כי שאול גמר אומר להורגו, דוד נָס וַיִּמָּלֵט. בריחתו התבצעה בשלבים: תחילה הוא נס מן הארמון אל ביתו שלו, ורק מאוחר יותר, בַּלַּיְלָה הוּא (מונח שמשמעותו בלילה ההוא [מנחת שי]), הוא נמלט סופית מן העיר בטרם יעלה השחר, בעקבות אזהרתה של אשתו מיכל [רד"ק, מצודת דוד, רלב"ג].