שמואל א, פרק כ׳, פסוק כ״ה

תארו לעצמכם סעודה מלכותית וחשובה, שבה לכל אחד יש מקום קבוע מראש. באותם ימים, אנשים לא ישבו על כיסאות רגילים סביב השולחן, אלא נהגו לאכול בנוחות כשהם נשענים לאחור על מיטות מיוחדות. בסעודה הזו של המלך שאול היה הרבה מתח באוויר. תחילה, וַיֵּשֶׁב הַמֶּלֶךְ עַל מוֹשָׁבוֹ כְּפַעַם בְּפַעַם אֶל מוֹשַׁב הַקִּיר. שאול המלך התיישב במקומו הקבוע והמכובד, ממש צמוד לקיר. הוא בחר לשבת דווקא שם כדי להרגיש בטוח, כך שאף אחד לא יוכל להפתיע אותו מאחור. בדרך כלל, סדר הישיבה היה כזה שדוד ישב בין שאול לבין בנו יהונתן, אך הפעם דוד לא הגיע. בגלל שדוד חסר, יהונתן מצא את עצמו יושב ממש צמוד לאבא שלו. לכן, וַיָּקָם יְהוֹנָתָן. הוא נעמד ממקומו מתוך כבוד ונימוס, כי לא היה זה ראוי שבן ישב צמוד כל כך לאביו המלך בזמן הארוחה. הוא קם כדי לפנות מקום, ואז וַיֵּשֶׁב אַבְנֵר מִצַּד שָׁאוּל. אבנר, שהיה שר הצבא, התיישב ביניהם. אף אחד לא התיישב במקומו של דוד, כי הם הניחו שאולי הוא עוד יגיע. וכך, וַיִּפָּקֵד מְקוֹם דָּוִד. המילה וַיִּפָּקֵד פירושה חיסרון. המקום של דוד נשאר ריק, והעובדה שהוא לא נמצא בלטה מאוד לכל מי שהיה בחדר.