קרה לכם פעם שהגעתם לארוחה חגיגית ופתאום שמתם לב שמישהו חשוב חסר? זה בדיוק מה שקרה לשאול המלך. דוד לא הגיע לסעודת ראש החודש המיוחדת, אבל ביום הראשון שאול מחליט לשתוק. הכתוב מספר לנו ששאול לא אמר מְאוּמָה, כלומר הוא לא שאל על כך שום דבר בכלל.
שאול חשב בליבו שמִקְרֶה הוּא. הוא הניח שקרה לדוד מקרה טבעי ורגיל שגרם לו להיות טמא. באותם ימים, אנשים הקפידו לאכול את האוכל שלהם בטהרה, ובמיוחד בסעודה של המלך שבה אולי אכלו בשר של קורבנות. מכיוון שדוד עדיין לא הספיק לטבול ולהיטהר, הוא נחשב בִּלְתִּי טָהוֹר (המילה בלתי פירושה לא). שאול מניח שדוד נמנע מלהגיע כדי לא לטמא את הסעודה, וגם כי זה פשוט לא מנומס להופיע בשולחן המלך במצב כזה.
אבל למה הכתוב מאריך וחוזר על המילים כִּי־לֹא טָהוֹר במקום להשתמש במילה הקצרה והפשוטה "טמא"? מכאן אנחנו לומדים כלל חשוב של דרך ארץ: אדם צריך להקפיד לדבר בלשון נקייה ומכובדת, ולא להוציא מהפה מילים מגונות או לא נעימות, אפילו כאשר הוא רק חושב ומדבר בינו לבין עצמו.