דוד מתמודד עם חוסר האמונו של יהונתן בכך ששאול אכן מתכנן להורגו. בתגובה לטענת יהונתן שאביו היה משתף אותו בתוכניותיו, מסביר דוד את מניעיו האמיתיים של המלך. שאול אינו משתף את בנו משום שכבר גמר בליבו להרוג את דוד, ואין לו כל ספק או צורך להתייעץ על כך [מלבי"ם]. המלך מודע היטב לאהבה ולחן שדוד מוצא בעיני יהונתן, ולכן הוא מסתיר ממנו את כוונותיו במכוון כדי שלא לעורר בו עצב.
כדי להמחיש את חומרת המצב, דוד נשבע ומדגיש כי הוא נמצא בסכנת חיים מתמדת [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הוא משתמש במילה וְאוּלָם, שמשמעותה פשוטה כ"אבל" [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], ומתאר את המרחק בינו לבין סופו במילה כְפֶשַׂע. הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה היא פסיעה, צעדה או שיעור מועט ביותר. דוד טוען כי המרחק בינו לבין המוות הוא כפסיעה אחת קטנה בלבד.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מקשרת את התיאור המוחשי הזה לאירוע שבו דוד ניגן לפני שאול, והמלך הטיל לעברו את חניתו. באותו רגע, לולא דוד נטה הצידה והתרחק פסיעה אחת בלבד, החנית הייתה פוגעת בו והוא היה מוצא את מותו. עובדה זו מוכיחה ליהונתן כי ההחלטה להרוג את דוד היא מוחלטת וסופית, וכי דוד נמצא בסכנה תמידית, בין אם שאול פועל מתוך דעת ובין אם לאו.
לצד הפירוש המקובל, קיימת זווית ראייה נוספת הקושרת את המילה כפשע למעשיה של מיכל, אשת דוד, שהבריחה אותו מפני שאול. לפי גישה זו, מעשיה של מיכל אינם נחשבים כ"פשע" ומרידה באביה, משום שאין כל חובה לכבד הורה כאשר הוא מצווה על מעשה אסור [חומת אנך].