דוד מתכנן יחד עם יהונתן תואנה שנועדה לבחון את כוונותיו האמיתיות של המלך שאול, ומנחה אותו כיצד להסביר את היעדרותו מסעודת המלך.
הוא פותח במילים אִם פָּקֹד יִפְקְדֵנִי, כאשר השורש פ.ק.ד מבטא זכירה, השגחה ותשומת לב להיעדרותו של אדם. דוד מניח כי שאול לא בהכרח ישאל עליו מיד; ייתכן שביום חול רגיל או אפילו ביום הראשון של ראש החודש שאול יחשוב שהיעדרותו היא מקרית, אך אם ייעדר גם ביום שלאחריו, המלך בוודאי ישים לב וידרוש לדעת היכן הוא [מצודת דוד, מצודת ציון, שטיינזלץ].
במקרה כזה, על יהונתן להשיב כי נִשְׁאֹל נִשְׁאַל מִמֶּנִּי דָוִד, כלומר דוד ביקש ממנו רשות ללכת. הכפילות של הפועל "נשאל" מרמזת על שרשרת של בקשות: בני משפחתו של דוד דרשו את נוכחותו, ובעקבות כך הוא נאלץ לבקש רשות מיהונתן [מלבי"ם]. השימוש במילה לָרוּץ מתאר הליכה מהירה וחפוזה, והוא מסביר מדוע דוד פנה ליהונתן ולא ביקש את רשותו של המלך שאול עצמו. הדבר נבע מדחיפות, שכן דוד היה צריך לצאת לדרכו מיד ולא היה לו פנאי לגשת אל המלך [מלבי"ם, מצודת ציון].
הסיבה הדחופה לנסיעתו של דוד היא זֶבַח הַיָּמִים הנערך בעירו בית לחם. המילה "ימים" במקרא משמעותה לעיתים שנה שלמה, ולכן הכוונה היא לזבח קבוע או סעודה הנערכים פעם בשנה באותו הזמן [רש"י, מצודת ציון, שטיינזלץ]. אירוע זה מיועד לְכָל הַמִּשְׁפָּחָה, ומאחר שהזבח כולל את כולם, בני המשפחה עמדו על כך שדוד יגיע וישתתף עמם [מלבי"ם]. באשר למהותו של מנהג משפחתי זה, ייתכן שבעבר עשה ה׳ נס למשפחתו של דוד, ולזכר אותו מאורע הם קיבלו על עצמם לערוך מדי שנה באותו התאריך סעודת הודיה וזבחי שלמים בהשתתפות כל בני המשפחה [רלב"ג].