דוד מציע ליהונתן מבחן פסיכולוגי שנועד לחשוף את כוונותיו האמיתיות של המלך שאול כלפיו, על רקע היעדרותו של דוד מסעודת החג בשל השתתפותו בזבח המשפחתי השנתי [רד"ק]. במסגרת מבחן זה, דוד מציג שני תרחישי קיצון שיספקו תשובה ברורה ומוחלטת. הוא מתעלם במכוון ממצבי ביניים, כגון אפשרות ששאול כלל לא ישאל עליו או שישאל אך לא יגיב, משום שתגובות אלו ישאירו את מצבו של דוד בספק [מלבי"ם].
התרחיש הראשון מתמקד בתגובה חיובית. אִם־כֹּה יֹאמַר טוֹב, כלומר, אם שאול יקבל את נסיעתו של דוד בהבנה ויאמר ליהונתן שעשה נכון כשהעניק לו רשות ללכת [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], הרי ששָׁלוֹם לְעַבְדֶּךָ, משמע שאין בלבו של המלך כוונה להרוג אותו [רש"י]. תגובה כזו היא סבירה והגיונית, שכן הבקשה הועברה בנימוס דרך בנו של המלך [ביאור שטיינזלץ]. מעבר לכך, מכיוון שלשאול יש עילה מוצדקת לכעוס על כך שיהונתן נתן את הרשות על דעת עצמו, אם בכל זאת יבחר להגיב בחיוב, תגובתו תיחשב להבטחה של ממש ולסימן מובהק שאכן פניו לשלום [חומת אנך].
התרחיש השני בוחן את סכנת החיים. וְאִם־חָרֹה יֶחֱרֶה לוֹ, אם המלך יכעס על דוד, ואף על יהונתן שאישר את יציאתו [חומת אנך], כעסו לא ינבע מעצם ההיעדרות, אלא מתסכול על כך שדוד אינו מצוי בהישג ידו כדי שיוכל לפגוע בו ולהורגו [רש"י, מצודת דוד].
במקרה של כעס, המסקנה תהיה חד משמעית: דַּע כִּי־כָלְתָה הָרָעָה מֵעִמּוֹ. המילה כָלְתָה מבטאת סוף, גמר והחלטה מוחלטת [מצודת ציון]. משמעות הדבר היא שמחשבתו הרעה של שאול התגבשה לכדי החלטה סופית להמית את דוד [רש"י, מצודת דוד]. המבחן מוכיח כי אם אפילו במהלך סעודה חגיגית ונינוחה, עצם הזכרת שמו של דוד מעוררת בשאול התלקחות של רגשות עכורים, הרי שגורלו של דוד נחרץ, וכל עוד שאול חי הוא לא ימצא מנוח [ביאור שטיינזלץ].