יהונתן מזרז את נערו לאסוף את החצים שירה, מתוך מטרה נסתרת לסיים את תפקידו של הנער בשדה במהירות ולהישאר לבדו עם דוד. הקריאה הכפולה מְהֵרָה חוּשָׁה אַל־תַּעֲמֹד נועדה להאיץ בנער [ביאור שטיינזלץ], והשימוש בשתי מילים נרדפות המבטאות מהירות ("מהרה" ו"חושה") בא להדגיש את הדחיפות [מצודת ציון]. הוראה זו כיוונה את הנער לרוץ מיד אל החץ השני, מבלי להתעכב במקום שבו נפל החץ הראשון [מצודת דוד].
במילה הַחִצִּים קיימת הבחנה מעניינת בין האופן שבו המילה נכתבת לבין האופן שבו היא נקראת (קרי וכתיב). המילה נכתבת בתנ"ך בלשון יחיד ("החצי"), אך נקראת בלשון רבים. כתיב היחיד מלמד שבפועל יהונתן ירה באותו רגע רק חץ אחד. עם זאת, הקריאה בלשון רבים באה להזכיר את התכנון המקורי בין דוד ליהונתן, שכלל ירייה של שלושה חצים [רד"ק]. לאחר מכן הנער אוסף את החצים ושב אל אדוניו, כדי שיהונתן יוכל להחזירם אל אשפת החצים שלו [ביאור שטיינזלץ].
הפער בין התכנון המקורי לבין הביצוע בפועל חושף את שינוי התוכנית בשטח. הסימן המקורי של יריית החצים נקבע מתוך הנחה שבשדה יהיו אנשים נוספים, ולכן לא תהיה לדוד וליהונתן אפשרות לשוחח בגלוי מחשש שהדבר ייוודע לשאול. אולם, כאשר יהונתן הגיע לשדה וראה שאין בו איש, התייתר הצורך בסימן המורכב. לכן הוא הסתפק ביריית חץ אחד בלבד, ומיהר לשלח את הנער חזרה לעיר, כדי שיוכלו להיפגש ולדבר פנים אל פנים באין רואה [אלשיך].