יהונתן מנסה להרגיע את חששותיו של דוד, וקובע בביטחון כי שאול אינו מתכוון להרוג אותו. רוב הפרשנים מתמודדים עם שאלה מתבקשת: כיצד יכול היה יהונתן להבטיח זאת לדוד, והרי שאול כבר ניסה להכותו בחנית, שלח שומרים לביתו ורדף אחריו?
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שיהונתן ייחס את נסיונות הפגיעה הקודמים אך ורק להתקפים זמניים של רוח רעה שבעתה את שאול. יהונתן האמין שכאשר אביו נמצא בדעתו הצלולה, אין לו כל כוונה להרע לדוד [רד"ק, רלב"ג, מצודת דוד]. מנגד, יש המסבירים כי יהונתן סבר ששאול שלח שומרים ורדף אחרי דוד רק כדי לתפוס אותו ולמנוע את בריחתו, אך לא כדי להוציאו להורג [מלבי"ם].
כאשר יהונתן אומר חָלִילָה לֹא תָמוּת, הוא משתמש במילה חָלִילָה מלשון חולין. הוא טוען כי יהיה זה חילול וביזיון עבור שאול להפר את השבועה המפורשת שנשבע בעבר שלא ימית את דוד [מצודת דוד, אלשיך, חומת אנך]. אגב כך, המילה לֹא־יַעֲשֶׂה נכתבת במסורת האותיות כ-"לו עשה" אך נקראת כ-"לא יעשה" [מנחת שי].
את ביטחונו שואב יהונתן ממעמדו. הוא אומר וְלֹא יִגְלֶה אֶת־אׇזְנִ֑י, שכן בהיותו יורש העצר האהוב והמכובד, אביו נוהג לשתף אותו בכל עניין [ביאור שטיינזלץ]. יהונתן מוסיף ותוהה וּמַדּוּעַ יַסְתִּיר – הרי בעבר, כאשר שאול אכן רצה להמית את דוד, הוא גילה זאת ליהונתן בגלוי, ולכן אין סיבה שיסתיר זאת כעת [אלשיך].
בנוסף, אם דוד חושש שמא שאול מצא פתח הלכתי ועשה התרה לשבועתו כדי שיוכל להורגו, יהונתן שולל זאת מכל וכל; מכיוון שהשבועה ניתנה ליהונתן עצמו, שאול לא היה מתיר אותה מבלי ליידע אותו על כך מראש [אלשיך, חומת אנך].
לאור כל ההוכחות הללו, יהונתן מסכם במילים אֵין זֹאת – הדבר פשוט איננו נכון ואין לחששות אלו כל בסיס במציאות [ביאור שטיינזלץ].