סערת רגשות וקרע גלוי מתרחשים בשולחנו של המלך שאול, ברגע שחורץ את גורל החברות בין יהונתן לדוד ומבהיר כי הסכנה אכן מרחפת מעל ראשו של דוד. יהונתן קם מֵעִם הַשֻּׁלְחָן, ביטוי המקביל לקימה מעם הברכיים [רד"ק], כשהוא שרוי בָּחֳרִי אָף – בכעס רב [ביאור שטיינזלץ]. הכתוב מציין כי האירוע התרחש בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, כלומר ביום השני של ראש החודש [מצודת דוד, רד"ק].
סירובו של יהונתן לאכול לחם באותו יום נובע מתערובת קשה של זעם, עצב ובושה [ביאור שטיינזלץ]. הפסוק מציג שני מניעים לסערת רוחו: נֶעְצַב אֶל דָּוִד וכן משום שהִכְלִמוֹ (ביישו) אביו. הפרשנים נחלקו בשאלת היחס בין שני המניעים הללו.
גישה מרכזית בקרב הפרשנים גורסת כי יהונתן סבל משתי סיבות נפרדות. הסיבה הראשונה והעיקרית, ולכן גם זו שמוזכרת ראשונה, היא הצער העמוק על דוד. יהונתן הבין כי כלתה אל דוד הרעה מאת שאול, וכי כעת ייאלצו השניים להיפרד ודוד יצטרך לברוח על נפשו. הסיבה השנייה היא הפגיעה האישית והעלבון שספג מאביו, הן בדיבור, כשהטיח בו מילים קשות וקרא לו "בן נעות המרדות", והן במעשה, כשהטיל עליו את החנית [רלב"ג, רד"ק, אברבנאל, מצודת דוד].
לעומת זאת, יש המפרשים כי כל צערו של יהונתן היה נתון אך ורק לדוד ולמענו. לפי תפיסה זו, גם העלבון שספג יהונתן מאביו לא העציב אותו כשלעצמו, אלא רק משום שההשפלה כולה נבעה בשל הגנתו על דוד [רש"י, מלבי"ם].
זווית נוספת מציגה פער בין רגשותיו הפנימיים של יהונתן לבין מה שהפגין כלפי חוץ. באמת, צערו העמוק נבע אך ורק מהדאגה לדוד. אולם, כלפי הסובבים אותו, יהונתן הציג מצג שווא לפיו כעסו וסירובו לאכול נובעים מהעלבון האישי שספג מאביו, וכך הכחיד והסתיר את המניע האמיתי הקשור באהבתו לדוד [חומת אנך].