הברית בין יהונתן לדוד מתחדשת ומתחזקת, כאשר המניע המרכזי לכך הוא החיבור הנפשי העמוק ביניהם. עצם הפנייה החוזרת של יהונתן לדוד אינה נובעת מחשש או מחוסר אמון, אלא נועדה לבסס את ברית השלום ביניהם מתוך עוצמת הרגש [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסבירים כי יהונתן לא הוסיף להשביע את דוד מתוך פחד שמא יפר את התחייבותו הקודמת, אלא פעל מתוך אהבה טהורה ונטולת קנאה. הוא לא צר עין בעובדה שדוד עתיד למלוך על ישראל, אלא להפך, חפץ בטובתו ובחר בו [אברבנאל]. יתרה מכך, יהונתן שאב עונג מעצם אזכור הברית, שכן ידע שדוד אכן ימלוך בעתיד ויהיה בכוחו לעשות עמו חסד [מצודת דוד].
באשר למילים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ, ישנה גישה ייחודית המסבירה כי אין מדובר רק בסיבה לשבועה, אלא בתוכן השבועה עצמה. לפי פירוש זה, יהונתן השביע את דוד באהבה שביניהם. מכיוון שאהב את דוד כנפשו, שבועה באהבה זו נחשבה עבורו כשבועה בנפשו שלו, והיא היוותה את השבועה החזקה והגדולה ביותר שניתן להעלות על הדעת [מלבי"ם].